כל כך כואבת, המוזה הזאת.
היצר וההשראה לכתוב שנובעים מכאב כל כך גדול שאין ברירה אלא
לפלוט אותו החוצה. אתה מנסה לכתוב משהו טוב, משהו יצירתי
שתרגיש שהפקת משהו טוב מן הכאב הזה. וזה כל כך קשה, לבטא את
הכאב ועוד בדרך שתישמע מספיק טוב, מספיק נאצלת ולא מתבכיינת
שתספק את הרעב הזה שתר אחר טרף כמו שנשר תר מעל גוויה.
ושום דבר לא עוזר, ושום דבר לא משחרר, כי אי אפשר לבטא את זה,
ותמיד יישאר בנו הרעב לעוד, ועוד, שאותו אנחנו מנסים להשביע
באמצעים מלאכותיים אך לעולם לא נצליח. היצר הזה כל כך חזק שהוא
יכול לאכל את נשמתך ולבך אם לא תמצא את הדרך להוציא אותו
החוצה, ויש דברים שהם כל כך חזקים ששום טקסט לא יכול להביע
אותם ואף מחזה אינו יכול להמחיש אותו ולעולם תישאר עם היצר, עם
הרעב שלעולם אינו מרפה ותמיד רעב לעוד.
אז אתה מאמלל  ומייסר את עצמך בתקווה שזה ישביע את הרעב
אבל בתוך תוכך
אתה כבר מבין
שזהו קרב אבוד ראש.