איחרתי בחמש עשרה דקות.
לא נורא, רועי הוא חרא של בנאדם. או לפחות, היה.
"למה לקחת אותו? אלוהים, למה?", הדהדו יבבותיה של אמו מבין
ההמון שבא לחלוק כבוד אחרון.
אני פשוט עמדתי שם, משקפי 'פרסול' שחורות צמודות לרקותיי,
כומתה תכלת ומדי א' לא מגוהצים; הרוח הקרירה שעטה במורד השביל
המוביל אל הקבר, הבנות התכווצו במעילים שנשאלו מגברים מבוגרים,
והגברים המבוגרים הצדיקו את היותם גברים ונותרו איתנים אל מול
השמיים ההולכים וקודרים.
לפחות ארבע מאות חיילי וקציני חיל ההנדסה עמדו עתה ביני לבין
הגופה הטמונה, שהייתה עד לפני כמה שעות חברי לספסל הלימודים
בתיכון. קשה לי להאמין שאני היחיד מבין החבר'ה האלה, שפשוט בא
לו לצעוק: "תפסיקי לבכות כלבה מטומטמת! הבן שלך היה אידיוט.
בחור יהיר ושחצן והגיע לו להיהרג". אני בטוח שגם במוחו של
העזתי הזריז שפירק על רועי צרור, עברה אותה המחשבה לפני שהעדיף
לקפד את חייו של רועי על פני חייהם של אחיו לנשק.

אבל אף אחד לא צעק. אני צעקתי, חזק. מבפנים.

הרוח המשיכה להכות בגבי בחולשה. זו לא הייתה רוח חזקה, אלא רוח
חרישית וקפואה. תוך דקות, במקביל לתפילת 'אל מלא רחמים',
הסתכמה כל נשימה מנשימתם של הנוכחים בפרץ אדים שניסה להתאזן עם
הטמפרטורה החיצונית.

הנשיפה שלי לא יצרה אדים. בערתי בתוכי.
התקדמתי לאט לכיוון מרכז ההתקהלות. עברתי בין חובשי הכיפות
והכומתות שהתחילו להתעניין בי, אחד הקצינים הבודדים שהגיעו
להלוויה.
לא אכפת לי, שילכו להזדיין. אני חייב לראות את זה קורה, אני
חייב לראות את המניאק יורד אל הבור.

המשכתי להתקדם, כל גופי מונע על ידי ה"הוא היה כל כך צעיר"
היללני של אמא של רועי והמלמולים חסרי הפשר של סבא שלו, שארגנו
רמפה מיוחדת לכסא הגלגלים שלו, כך שיוכל להיכנס לבית הקברות.
"אף אמא בכיינית וסבא נכה לא יעצרו אותי" - כאילו אמרתי לעצמי.
הרגשתי מסטול מעט, חושיי הלכו והתקהו ככל שהתקרבתי.
בבת אחת חטפתי זריקת מציאות, סיוון, החברה של רועי, בעיניים
נפוחות ופנים לחות ואדומות.

הייתי חם על סיוון עוד מהתיכון.  היא עמדה ליד סבתא של רועי,
שהסתכלה לשמיים, קשקשה משהו בעיראקית ולא הפסיקה לנשק את הפה
שלה. העיניים החתוליות של סיוון לא נפגמו כלל מהעצב העמוק
שחשה, נותרו כשהיו, ירוקות-חומות. נדמה היה שמשהו כתום הצטרף
לשילוב הצבעים הזה במהלך השנים.

הסיטואציה רק הלכה והתבהרה במוחי; רועי הלך, עכשיו אני אתפוס
את מקומו אצל סיוון, אני אהיה בתפקיד החבר התומך שמנסה לנחם את
החברה האבלה ובטעות הם מזדיינים אצלה בחדר. בטעות, כן. בטעות
הוא גם נהנה מכל רגע.

איך שלא הסתכלתי על זה, מקבץ הכדורים שחדר מבעד לראשו של רועי
הביא רק טוב על עולמי. מאז סיום שנותיי בחטיבה העליונה ייחלתי
למותו של הנער הפופולארי. אותו נער שסבר, שיהיה מצחיק מאוד
להשתיל בהופעות הסיום שלנו מערכון לא מתוכנן שלא הופיע בחזרות
הגנרליות, המגולל את סיפורם של שני מכורים להרואין, שבמקרה לבן
שלהם קוראים יונתן, שבמקרה זה השם שלי, ו... היי, גם להורים
שלי הייתה בעיית סמים קלה שלא עלתה בשום שיחה עד אותו היום.
המורים סתמו את הפה, המועצה סתמה את הפה, ואני קפצתי אל הבמה
לפוצץ אותו במכות.
רונית, אותה חברת מועצה בכירה שמבזבזת עכשיו דמעות על בנה
ההרוג, ארגנה על זה כתבה בעיתון המקומי. אבא של רועי צלצל
להתנצל, אבל כבר לא נותר דבר לשנות. לא עברו שבועיים, והסיפור
עבר למגרשה של התקשורת הארצית. כל הפרטים נחשפו שם - ההצגה,
המסוממים שהופיעו בה, הקשר אלי והמכות שהבאתי בו בסוף ההופעה.
חקרו אותי ואת ההורים שלי במשך חצי שנה לפני שהחליטו שאני לא
יכול לגור עוד בבית.

צעד אחד קדימה, זה כל מה שהיה חסר בשביל להתבונן מעל כתפה של
סיוון ולחזות באב השכול הטרי, האדם היחיד שבכלל היה אכפת לו
ממשפחת בן דרור המתמוטטת, שוכב על ערמת החול מתחתיה טמונה
גופתו המפולחת של בנו.

הסרתי את משקפי השמש והרשיתי לעצמי לשחרר דמעה. כרעתי ברך,
הידקתי מעט את החול והתבוננתי בעיניו של האב.

דקה שלמה של הבנה הדדית חלפה כמו עשר שניות.
ככה הלך הילד. זהו. אין רועי.
תכנונים וחלומות שהיו עד לאחרונה מנת חלקם של אב ובן,
הפכו במשימה צה"לית אחת לקיצה של משפחה מאוחדת - העצב שיחושו
כאשר יביטו בארון גביעי הכדורגל שלו. הטעם המר שירגישו בכל
טעימת מאכל שאהב. האם לשנות את הדברים שהשאיר מאחוריו? האם
להפוך את חדרו למרכז הנצחה? וסיוון...

נעמדתי באיטיות. מסיט את מבטי מהאב הדומע הישר אל עיניה של
סיוון.

כך התרחקתי, הולך נגד הזרם, מוותר על סיוון, מחטט במוחי ומוצא
את בודדי הזיכרונות הטובים שנותרו לי מרועי, מוחל לו על כל אשר
היה.