עוצמת עיניים ואתה שם.
נוגד כל הגיון וכל רצון שעובר במוחי.
כמה מבטים עורגים, כמה מילים נוטפות ריר, והנה אתה שם, כשעיניי
עצומות.
מי אישר לך לחדור כל כך עמוק?
כשהסטתי את עיניי בהתחלה?
כשהזזתי את ידך מצווארי?
או כשנשכתי את שפתיי, בניסיון אחרון לעצור את האדרנלין שזרם
בעורקיי...

כל נגיעה הכי קטנה
כל משב רוח כשאני הולכת מאחוריך
כל מבט חטוף
כל מילה אסורה

מוצאת את עצמי עושה דברים בכדי לעורר תגובה, נלחמת עם עצמי
ותמיד ההגיון נדחק הצידה.

כל כך הרבה סיכון, כל כך הרבה מה להפסיד
אך כשעוצמת את עיניי...

מחליטה שאפסיק להשתדל כל כך, אך מבינה שזה לא בשביל שזה
יסתיים, אלא בשביל שתתעורר.
שוב רוצה תגובה,
כמעט כל לילה אתה רודף אותי, עד שכאשר הרגשתי את החיבוק מתוך
שינה - כמעט לא הייתי בטוחה ממי זה, כמעט קיוויתי למישהו אחר.

מי אתה?
מי אתה שתהפוך את איבריי הפנימיים בצורה כזאת?

בעולם אחר, זה עדיין לא היה קורה.
אני לא מה שאתה מחפש, ואתה לא מה שאני.
למרות שמוצאת את עצמי מתענגת על מעלותיך,
חולמת שהיו בחיי...
מתרצת את מגרעותייך, אך יודעת.

המבט החטוף
הנגיעה-לא נגיעה, כאילו עם הקצב של המוזיקה.
גורם לי לחיות.
גורם למיצי גופי לזכור איך לנוע.

וכנראה שלא אפסיק עד שיפסיקו אותי.
כנראה שנועדתי ליפול.