נכתב לפני כשנה לכבוד פורים :-)

"ויהי, בימי אחשוורוש:"
"בשנת שלוש, למלכו, עשה משתה, לכל-שריו ועבדיו",
"ויין מלכות רב, כיד המלך. "
"ויהי ביום השביעי כטוב המלך ביין..."

"חברים!" קרא זתר ודממה השתררה לרגע קט בחדר, "אתם יודעים שחבר
שלי נבחר להיות מלך במדינתנו השכנה? מגניב אה...?" הוסיף,
"אז מה הוא עושה עכשיו?" שאל כרכס,
"מה זאת אומרת? כלום! הוא הרי מלך!" שאגות צחוק נשמעו מכל עבר.

"ענק, ענק" קרא פרשנדתא,
"אתה צוחק עלי?" שאל אחמדינגאד,
פרשנדתא שיירש את אוזניו הגדולות מאביו, היה כבד שמיעה ולא שמע
את סיום המשפט, "כן" השיב בחיוך, "לא מצחיק אדוני המלך?"
"בטח מצחיק...", "בוא ונראה מי יצחק עכשיו! בגתן! תרש! " שאג,
"קחו  את הליצן מפה ותלוהו על עץ!",
"כן אדוני המלך", קראו הסריסים.
שני הסריסים הגברתנים אחזו בנער המסכן והוציאו אותו החוצה
בבעיטה.

גזר הדין הזה היה עניין שגרתי בממלכה, אף אחד לא התרגש והמסיבה
המשיכה כאילו לא קרה דבר.
"זה לא היה מצחיק?!" שאל בגתן את תרש לאחר שהתיישבו לשולחן
בחזרה.
"אכן כן... יש לי אגב, שאלה מעניינת אליך בגתן. אחמדינגאד,
וושתי ובנו שטים בסירה, שלושתם נופלים למים מי ניצל?"
"לא יודע," השיב בגתן.
"המדינה כמובן," לחש ופרץ בצחוק רועם.
מרדכי שהיה ישוב ליד השניים, שמע פחות או יותר את השיחה ורץ
להלשין למלך, "תשמע אחי, יש לי משהו חשוב לומר לך," לחש.
"כולי אוזן," אמר אחמדינגאד בחיוך רחב.
"בגתן ותרש עומדים להטביע אותך ואת משפחתך בים!"
"אתה בטוח?!" תמה אחמדינגאד,
"בוודאי!" השיב מרדכי, "הם אפילו התלוצצו על-כך!"
"מה אתה אומר... טוב, נו..." נאנח אחמדינגאד.
אחמדינגאד  שהיה שיכור כלוט לא נתן לעניין פעוט וקל ערך זה
לקלקל את אווירת המשתה. מה כבר החידוש פה? חשב לעצמו, יש מישהו
בממלכה שאוהב אותי? אולי אתנחם בדבר מה מתוק, "תרשיש," קרא,
"תעביר לי את העוגיות המשולשות האלה", לאחר טעימה קטנה שאל,
"מה זה השחור באמצע? פרג?"
"כן," השיב תרשיש.
"אממ... הן מאוד טעימות..."
" זה מעשה ידי זרש, אשתו של המן."
"מה אתה אומר?!" אמר המלך, "מעניין ממי היא קיבלה את
ההשראה... " גיחך וחיוך נסב על פניו.

אחמדינגאד  היה מנומנם מעט וראשו סחרחר.  לאחר כשעה שבה תריסי
עיניו נפתחו ונסגרו לסרוגין, ראשו נשמט מטה לשולחן וחבטה נשמעה
מקצה האולם ועד קצהו. הוא נזכר בידיעה המרעישה שאט אט חלחלה
מטה אל מוחו החלול. "חברים!" קרא, "הגיע לידיי מברק עכשיו ובו
נאמר על כוונה לחסלני!"
שקט השתרר לרגע בארמון.
"אבל הדואר סגור היום," נשמע קול קטן קורא מאחת הפינות באולם,
היה זה ויזתא שהרגיש לפתע קצת חכם.
"אתה מתחכם," שאג המלך והוסיף, "הדואר אומנם סגור, אבל כמו
שאתם יודעים היונים לא שובתות היום. שני הבוגדים, חברים, הם
בגתן ותרש! תלו אותם עוד היום ותוסיפו גם את הפצפון המתחכם
הזה!" קרא המלך בחמתו.
"רגע, הם לא התליינים?!" קרא אחיו ארדי, "איך הם בדיוק יתלו את
עצמם?!" שאל בתמימות.
"גם אתה מתחכם?!" קרא המלך, "תלו גם אותו!" דממת מוות השתררה
באולם, עכשיו כבר אף אחד כבר לא העז להתחכם.

בדרך כלל אחרי כמה הוצאות להורג כגון אלו מצב רוחו של
אחמדינגאד  היה מרומם אבל מאז נתלה הרודן מבגדד מר סאדם חוסין,
הוא לא נרגע. הוא תמיד נהג להתקשר לחבר סאדם ולעדכנו בעוד
הוצאה להורג. התחרות ביניהם הייתה פרועה ואכזרית. עכשיו קשה
היה ל אחמדינגאד  להרגע. "הביאו את ושתי הנה ותשחק לפנינו!"
קרא, "בואו ונתהולל," הוסיף.
"אבל המלך," קרא אחד הסריסים, "המלכה ושתי הודיעה שהיא לא
יכולה להגיע".
"חמור מאוד! פשוט ביזיון! ושתי קוראים לה? צריך לקרוא לה בשתי
ונכלמתי," מלמל, "טוב, נראה מה אפשר לעשות, אני כבר אסגור אתה
חשבון! נשים..." נאנח.

בשולחן הנשים ממול פרץ צחוק קליל. אחת הנשים הכריזה: "גם אני
כבר לא עושה את רצון בעלי, הפסקתי להכין לו אוכל," גיחכה.
"גם אני!" הכריזה אישה נוספת,
"גם אני!" הכריזה שלישית.
"יפה!" אמרה הראשונה, "חשבתי שאני הפמיניסטית היחידה! ואיך
הגיב הנעל לעניין?" שאלה,
"אצלי," אמרה האישה השניה, "בערב הראשון הוא לא אכל דבר, בערב
השני הוא אכל איזה כריך עם שוקולד ובערב השלישי לא ראיתי אותו,
כנראה הלך למסעדה",
"אצלי," אמרה הראשונה, "בערב הראשון הוא לא אכל דבר, בערב השני
גם לא ובערב השלישי כבר לא ראיתי אותו, כנראה הוא הלך
למסעדה".
"מה אתן אומרות?!" קראה השלישית, "אני, בערב הראשון לא ראיתי
אותו, בערב השני גם לא ראיתי אותו ובערב השלישי, אחרי שירדה לי
קצת הנפיחות מהעיניים הצלחתי לראות אותו במעורפל...".

הנשים שצחקו בשולחן ממול עוררו את תשומת לבו של אדמתא, אחד
השרים. "שתר" לחש אדמתא, "אתה רואה את שתי הנשים שצוחקות שם
בצד ימין של השולחן?" שתר הניע את ראשו לצד ימין,
"כן," השיב, "אחת היא אשתי והשניה היא הפילגש שלי!"
"וואלה?! הוצאת לי את המלים מהפה! אתה יודע?!"
לפני שהספיקו לעכל את התגלית המרעישה קרב אליהם המלצר וחיוך על
פניו,  "ומה בשבילכם?" שאל, שתר הציץ שוב אל התפריט,"עוף צלוי,
כבש, תוכי, ארנב..." מלמל, "אני חושב שאני אלך על תוכי," אמר
לבסוף,
"בחירה טובה שתר, לא תתחרט לדעתי, אבל איזה תוכי אתה רוצה ירוק
או אדום?"
"על מה אתה ממליץ?"
"אני ממליץ על האדום, הירוק עוד לא בשל."

משתה שכזה לא זכור היה בממלכה לפחות לא מאז המשתה האחרון.
"המן," קרא חרבונה, "החלטת לעשות דיאטה אחי?"
"וכי למה אתה שואל?!" תמה המן,
"לקחת היום רק מנה אחת של סטייק, בכל ימי המשתה הקודמים לקחת
שתיים." "צודק," השיב המן, "אבל יש לי אח שלא הוזמן למשתה
ולקחתי כל יום שתי מנות, אחת במקומו."
"אני מבין," הנהן חרבונה, "אז היום הוא הוזמן אם כן..."
" לא, עדיין הוא לא הוזמן לצערי",
"אז למה לקחת רק מנה אחת היום?" שאל שוב,
"אה... החלטתי להיות צמחוני".
הוא יהיה צמחוני?! גיחך חרבונה לעצמו. הוא, השמן הזה?! עם
האוזניים הגדולות הללו?! אפילו פיל מרגיש נוח לידו, הוא רק
מריח את סיר הבשר שזרש מכינה והוא עט על הסיר כדברי הפסוק
"בשבתכם על סיר הבשר" ובכלל, מה זה המשולשים האלה והשחור
באמצע? משולש ברמודה? אם אתה עובר לידם בסערה, אתה טובע גיחך.
אני בכל אופן אקח מנה נוספת חשב לעצמו, מה כבר יכול להיות?
הצמיגים שלי הללו גם ככה לא יעברו את בדיקת החורף הקרובה, למה
לא להרחיב אותם עוד קצת?

המן נע לאיטו על הכסא בחוסר נוחות. הוא היה מהורהר וחרוש
קמטים, המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ במוחו. "המן" קרא מרסנא,
"אתה נראה קצת מדוכדך, זה בגלל שלושת הילדים שאיבדת הערב?"
"לא בדיוק," השיב המן, "מרדכי עצבן אותי!"
"מה עכשיו?" שאל, "שוב פעם הוא לא רצה לכרוע ולהשתחוות?"
"כן, אבל לא רק זה, הוא הבטיח לי שלפני מותו הוא יתאסלם ויחליף
את שמו להמן",
"מה אתה אומר?! כבוד גדול עשה לך הבחור, אני הייתי רואה זאת
כמחמאה!"
"אני לא בטוח יקירי, הוא אמר שהוא יעשה זאת כדי שעוד רשע
ימות..." "חחחה," שאג מרסנא, "קרוע הבנאדם הזה לגמרי!"
"גם אני כבר קרוע..." לו רק הייתי יודע מה לעשות... תהה.
"תגיד המן", קרא לפתע מרסנא, "איפה הילדים שלך? אני לא זוכר
שראיתי אותם מלבד השלושה חסרי המזל",
"ספור ארוך..." נאנח המן, "שניים מהם הלכו היום לרופא",
"מה קרה? חולים?"
"לא! נתקע לדלפון מטבע בגרון",
"מה אתה אומר?! ומה עם השני למה הלך?"
"המטבע הזה שלו..."
"חחחה," צחק מרסנא, "קמצן כמו אבא שלו, איך אומרים, פרסי נשאר
פרסי!"
"לא מצחיק בכלל תאמין לי."
"צודק," הנהן מרסנא. "מצטער אחי," הוסיף וארשת של רצינות מה
כיסתה את פניו, "תגיד, מה עם שני הילדים שלך שהתגייסו לצנחנים?
אני זוכר אותם כל הזמן עושים תחרויות ביניהם, פעם זה ניצח פעם
זה ניצח, שני חברה פשוט תותחים!" "נכון הם באמת היו תותחים",
"היו?! למה?! מה קרה איתם?!"
"הם כבר לא בין החיים."
"מה אתה אומר?! אני בשוק! מה קרה לחברה?"
"הם צנחו ממטוס ואחד המצנחים לא נפתח, גם לא הספר"
"ומה קרה?"
"השני ראה שהראשון משיג אותו ומגיע לפניו לקרקע, לקח מספריים
וגזר את המצנח שלו..."
"מצער מאוד העניין", אמר מרסנא, "כמו שאומרים, הם התחרו ביניהם
עד הסוף המר..."
"נכון," הנהן המן ודמעה נקווה בזווית עינו.
"לפחות יש לך עוד שני ילדים בהנדסה קרבית", אמר מרסנא,
"לא בדיוק",
"מה קרה? עברו להיות ג'ובניקים?"
"לא, גם הם נהרגו," השיב המן, "תאונה מבצעית על גבול עיראק",
"וואוו! מה קרה בדיוק?"
"הם היו במשימת הטמנת מוקשים והם פעלו בדיוק על פי ההוראות,
אדליה חפר בור, הניח בזהירות את המוקש, כסה בעדינות",
"ומה קרה?"
"אחיו פורתא הדק את האדמה לצורך הסוואה ו...בום ארע פיצוץ...
עד היום עוד לא התאוששתי," הוסיף,
"אוי ואבוי, ממש מצער לשמוע, תגיד מה עם אספתא? למה הוא לא
בא?",
"הוא בכלא",
"בכלא?! מה קרה?"
"הוא כינה את אחמדינגאד  אידיוט, הוא תמיד אהב לומר את
האמת..."
"כמה שנים קיבל הבחור?!"
"12 שנה בפנים",
"12 שנים?!"
"כן, שנתיים על העלבת המלך ועשר שנים על גילוי סודות מדינה..."

השיחה הזאת גרמה להמן להיכנס לדכדוך עמוק, דווקא עכשיו במשתה,
שיא העליצות, בחר מרסנא להעלות נושאים כואבים, אני חייב לשפר
את המצב רוח חשב לעצמו. לפתע הוא נזכר בתוכניתו לגבי היהודים,
" אחמדינגאד," קרא המן למלך שהיה ישוב מולו, "בוא נהרוג מליון
יהודים ואיזה כלב אחד..."
"איזה כלב?" שאל אחד הסריסים שהיה סמוך למלך,
"אתה רואה המלך", חייך המן, "אמרתי לך שאף אחד לא יעשה עניין
ממליון יהודים, כולם יתעניינו בכלב..."גיחך בנימת סיפוק,
"רעיון טוב," אמר אחמדינגאד, "רק תאמר לי לאיזה כלב התכוונת?"
"אה... למרדכי כמובן" וחיוך היה מרוח על פניו.
זעזוע קל עבר במוחו של המלך. מאז הזעזוע האחרון הוא לא מפסיק
לדמיין שהוא בסרט ושאיזה גרמני בשם היטלר, יפה בלורית ותואר
מגזע נבחר שרק רצה בשלום העולם, נרדף ומבקש את עזרתו להוכחת
חפותו בבית המשפט, הבעיה שהוא אחמד, (כינוי שוושתי המעצבנת
נוהגת לכנותו), לא למד עריכת דין ומה שהוא יודע רק, זה לקבץ
כמה תמהונים שינסו לבלבל את השופט. לאחר שהרעידה שככה הוא קרא
בנימה קצת מופתעת, "מרדכי?! זה שהציל אותי מהתנקשות?! אתה פשוט
חצוף!!!" גער. המשפט אך יצא מפי המלך ופני המן חפו, "תלוהו!"
שאג אחמדינגאד.

המן לא הפסיק לחלום. ככה זה כשישנים צהרים אחרי ארוחת צהרים
דשנה ומנסים לתפוש תנוחה נוחה, הבטן לא מוצאת את מקומה.
"המן! תתעורר!" קראה זרש תוך כדי ניעורו של מי שהיה בשנים
האחרונות שק חבטותיה, היא ירדה עליו בכל הזדמנות אפשרית. אני
מתה להיפטר מהשמן הזה מלמלה, הוא רק אוכל, נוחר וישן כל
הזמן... "קום! קום!" קראה, "אתה נראה חיוור לגמרי הבוקר?!"
"אל תשאלי מה חלמתי זרש," אמר אחוז פלצות, "חלמתי שהמלך ציווה
לתלות אותי וזה עוד לא הכול... חלמתי גם שהילדים נהרגו ועוד כל
מיני דברים מזוויעים...",
" מה אתה אומר?!" גיחכה, "שאלת לפחות באיזה תאריך זה יקרה?!"
"לא, לא שאלתי, זה היה חלום",
"טיפש אחד!" קראה לעברו זרש, "איך אני אדע מתי להתחיל
להתכונן?"
"להתכונן למה?" שאל המן בעודו אוחז בראשו כמנסה למגר את כאב
הראש שאחז בו,
"למסיבה כמובן!" קראה וחיוך שובב נסב על פניה, "אתה יודע,
לפעמים חלומות מתגשמים...".