"קוזט, בואי, בואי הנה יקירה", ואני קרבתי לקבל את הלטיפה,
ילדה עם שמלת מלמלה נעלי לכה וכוכב קלוע בשערה.
איזה שם נפלא. איזו שפה. איזו תמונה. ולי בכלל קוראים חוה, אלי
דיברו יידיש ולרוב העדפתי מכנסיים ומשחקי כדורגל עם הבנים. טום
בוי כזה(עם שתי צמות) כמו נכדתי בת השנתיים שיורדת מדרגות
בקפיצה על שתי רגליים וכשיש אנשים בבית, מוצאת פינה, פוערת
עיניים וסופגת את העולם במבט רציני כפליים. כן, רק היא יכולה
לגשת, בשקט בשקט, אל אחיה בן החודשיים, להצמיד את שתי
אצבעותיה, אצבע ואגודל, זו לזו ובעדינות אל לחיו וחזרה אל פיה
בקול מצמוץ שפתיים, כך, ממש כמו שעושים הבאים לבית הכנסת בשבת,
ורק היא יכולה, כך בלי אף מילה, לחבק חזק ובידה הקטנה לטפוח לי
על הגב.
אז מאין הגיחה קוזט? אולי מאחורי האוזניים, מקום המסתור
למאווים קטנים שצצים כשמאוד מאוד עייפים.
פברואר 2008 |
