יפה את מכולן, מכולם, מכל אדם על-פני האדמה.
מראך אינו משנה עוד, איפורך,שמלותייך,
כל אלה הינם קשקוש על יצירת מופת.
בעירומך את יפה כנגיעה בקשת. מושלמת ללא פגם.

אך כל מושג של יופי מתגמד אל מול
האישה שבתוכך.
איני רואה ולא כלום חוץ מנפשך כשהיא בתוך שלי,
מחוברים אנו בחיבור שלם, איננו קיימים יותר כ-את ו-אני אלא
כאחד שלם.
כאבי הוא כאבך, דמעותייך מרטיבות את לחיי.
נחיה לנצח, שנינו, אחד.
ככוכבים המבהיקים בשמים, כך נחיה תמיד בנשמת העולם.

עולמי אינו עולם עוד.
נפשי הפסיקה מפעולתה.
ככלב גוסס, מחכה היא ליריה הגואלת שתעביר אותה מן העולם הזה,
כי איזה עולם הוא בלעדייך?
בלי יופייך המפיץ אור על פניי בכל בוקר ובוקר...
ללא אותם רגעים קסומים של אהבה,
נוגעים, מתאחדים בריקוד של חושים,
ואני שותה מיופייך עם כל נשיקה.
אך כל זה תם. נגמר.
את כל אלה יטעם מישהו אחר. גם לו תאמרי את שאמרת לי,
גם איתו יהיו רגעים של קסם,
על החוף, במיטה, רגעים של חיבוק...
הכל יהיה כבתסריט כתוב מראש.

אך את שהיה לנו, כשהיינו אחד, לפני עידן
ועידנים, לא תוכלי יותר למצוא.
אכן, לעולם לא נמות, לעולם לא נשכח.
בנשמות שנינו ישאר אותו חותם,
אותה תוספת.
ואשר לי עצמי, לא אוסיף עוד לחיות בין בני-האדם,
לא אדע נשים אחרות עד סוף ימי כי בפניהן אראה תמיד
אותך.