המלחמה היא שמגדירה את השלום.
לא הייתה כלל מציאות בהיעדרו של החלום.

הרעש מאפשר את קיומה של הדממה
והצחוק את הבכי על אחת כמה וכמה.

העכשיו יוצר את המחר,
הנוכח את הנעדר.

התוגה ממשיגה את השמחה.
משלי נולד שלך.

המוות מוליד את החיים,
המתים מותירים את החיים.

המוות מוליד את החיים?
המתים מותירים את החיים?

אז זהו, אם כן, מקור הכאב ועצמתו:
המת מנציח את החי ואת יתמותו.

נותר לו החי, בעצמו ובבדידותו מתבוסס,
משוטט חסר תקנה. בועט. כועס.

עתה, לא יוכל מחייו לברוח,
המת לא נותן מנוח.

מציב מראה מעוותת מול סדקי פניו,
מאלצו באכזריות להביט אז בחייו.

והוא לבד...
והוא רוצה לסרב...