הגענו לבקר את מיקה אחרי כל מה שקרה, החלטתי שמספיק, הגיע
הזמן, אבל היא שלחה אותנו הביתה. אמרה שהיא לא רוצה לדבר איתנו
יותר ומה שעשינו היה מעשה בלתי נסלח. היא הייתה כל-כך נסערת
וכועסת, לא חושבת שאי פעם ראיתי אותה ככה, יושבת לה מקופלת בצד
של הספה הירוקה שהיא רכשה לאחרונה ביד שנייה. היא גם התחילה
למלמל משהו על זה שאנחנו לא באמת חברות ושהצלחתי בקלות להרוס
את כל מה שבניינו במהלך השנים.
כל הזמן חזרה ואמרה "חברת אמת לא מתנהגת ככה ואני לא מאמינה
לשום מילה שיוצאת לך מהפה", הבטתי בשולי שישבה לידי ולא הוציאה
מילה כל הערב, פשוט ישבה לה שם ושתקה, אפילו להסתכל עלי היא לא
יכלה כאילו איזה פשע נוראי ביצעתי.
אבל אני יודעת בדיוק מה קרה, אמנון זה מה שקרה, מאז שמיקה
הכירה אותו הכול השתנה, זאת הייתה החברה שלה מהעבודה שהכירה
לה אותו, "הוא כל-כך מתאים לך" היא אמרה לה, "ממש בחור מקסים,
אני אומרת לך כבר לא מייצרים כאלה".
מיקה התלהבה היא הייתה בשלב האפטר החבר המניאק ורק חיפשה את
הבחורים הביתיים והמתוקים שקונים לך מתנה אפילו שזה לא יום
ההולדת שלך. בהתחלה נכון, אני מודה, באמת הצטייר נחמד, אפילו
פרגנו לה, אמרתי לה שהוא נראה כמו בחור ששווה לשמור עליו וגם
משאיר רושם של בחור שלא יתחיל עם הבת דודה שלך בארוחות החג.
השתדלתי להיות פחות ממורמרת מהעובדה שמתחיל להיות לה חבר שוב
לפניי ואיך בסוף אני נשארת וכנראה אשאר רווקה נצחית שלא מצליחה
לעבור את מחסום הדייט השלישי.
הכול נמשך כרגיל פחות או יותר, רק עם צירופים של סיפורי "איזה
מאמי אמנון", במשך חודש מיקה נשמעה כמו השידורים החוזרים של
"השיר שלנו". באמת בשלב מסוים החלה ההידרדרות במצב החברות
שלנו, הברזות ממפגשי יום שלישי בקפה של מוטי, ממפגשי הפאבים
בסופי השבוע, מהנסיעות המשותפות ללימודים, מיקה פשוט הלכה
ונעלמה לנו.
פעם זה היה רק שלושתנו אני, שולי ומיקה. היינו הולכות, מבלות,
צועקות ומקטרות כמו חבורת נשים איכותית.
בימי שלישי הלכנו תמיד לקפה של מוטי, זה היה המנהג הקבוע שלנו,
יושבות שם עם הקפה הכי מזוויע ששתיתם בחיים שלכם, אבל העוגת
שוקולד הכי טובה שטעמתם. אז ככה באמצע תל אביב, במקום כזה
שצריך לחפש חנייה מינימום שעה וגם כשמוצאים אחת, רוב הסיכויים
שתקבלו גרירה, כשקבצנים זה הנוף והפסטורליות זה ארובות עשן של
האזור תעשיה, אנחנו יושבות בשולחן הקבוע שלנו פעם בשבוע בשעה
הקבועה.
אנחנו בוכות, מתעצבנות, צוחקות, על העולם, העבודה
השגרתית-שוחקת, הבוס המעצבן שצובר רשימה ארוכה של תלונות על
הטרדות מיניות, הדייטים המחורבנים, העובדה שאנחנו תקועות באותו
מקום כבר מספר שנים טובות והלימודים, הלימודים האין סופיים.
אבל גם כשקיטרנו והתבכיינו היה לנו כייף ביחד כי בין כל
הדיכאונות, הרכילויות על כל בחורה שעוברת ברחוב (ובמקרה יותר
רזה מאיתנו), נהנינו, כי היינו ביחד אני שולי ומיקה. זו הייתה
ההזדמנות שלנו לברוח קצת, מעיין אסקפיזם מהעולם, לצאת מהשגרה
היום יומית של עבודה-לימודים-בית.
אפילו את הקלוריות של העוגות שוקולד לא ספרנו, פשוט לא היה
איכפת, נכון שתמיד הזמנו פרוסה אחת לשלושתנו, לפחות שרגשות
האשם יתחלקו, עדין חרם על הדיאטה השבועית.
אפשר להבין אותי, אפשר להבין למה התעצבנתי, זה היה כל-כך מתסכל
שפתאום יום אחד מיקה מתקשרת אליי ואל שולי כדי להודיע לנו שהיא
לא יכולה להגיע היום בגלל שהיא ואמנון הולכים לקנות פרזולים
לארונות אמבטיה ב "איקאה", ככה שנצטרך לדחות, "לפעם אחרת".
בינינו מי באמת קונה פרזולים, פרזולים זה משהו שאמורים לקנות
רק שמגיעים לגיל הפרישה.
מילא תגידו פעם אחת, גם לא פעמיים, אפילו לא שלוש, באיזשהו שלב
בין כל חנויות המצעים, ההכרות עם ההורים וסופי שבוע בצימרים
בצפון, הפסקתי לספור כמה פעמים מיקה ביטלה לנו.
בלי שום כוונות רעות כלפי שולי , בלי מיקה זה לא אותו דבר. לא
שחס וחלילה שאני לא אוהבת את שולי או חס ושלום לא מפרגנת
למיקה, אני כן, רק מרגישה טיפה בצד, אולי מילה יותר נכונה זה
בודדה, ממש לא מקנאה, למרות העובדה שהיא בחיים לא תאמין, אני
שמחה בשבילה, מזמן לא ראיתי אותה כל-כך מאושרת.
מיקה פשוט מרחפת ומברברת בלי סוף על האמנון שלה ועל כמה שהוא
מתוק ומקסים.
העובדה שהוא קונה לה פרחים, "איפה עוד אפשר למצוא בחור שמביא
לך פרחים", היא אומרת לי, אני רק מהנהנת ואומרת לה "כן, אה.
הלוואי עליי", מפרגנת מה יש, זה מה שחברה טובה עושה.
אחרי תקופה ומספר לא מבוטל של הברזות אמרתי לשולי שזה לא
מקובלי עליי יותר, שתחליט אם היא רוצה להיות חברה שתהיה, שלא
תבריז כל פעם שקובעים, שלא תשבור מסורת מאז ימי הצבא ושתפסיק
להתנשא פתאום ולהכריז שדאנס ברים זה רק לנואשים, ושלא נתחיל
לדבר בכלל על פאבים, כי לשם היא לא מתקרבת (אמנון לא אוהב את
ריח הסיגריות שנדבק לבגדים).
כאילו לא עד לפני חצי שנה סיימנו כל ערב בפאב אחר באלנבי.
יום למחרת קבענו אצל מוטי בקפה, שולי דיברה איתה לפני, ניסתה
להסביר, אבל היא פשוט התעצבנה. מיקה התחילה לצעוק ולהכריז שאני
לא באמת מפרגנת ושאם הייתי חברה טובה לא הייתי מתנהגת ככה, אלא
מנסה להבין אותה ואת הקשר המיוחד שיש בינה לבין אמנון.
אחר-כך עוד בשיא חוצפתה הכריזה בקולי קולות, "בגלל שאת רווקה
כל החיים ולא היה לך חבר רציני מאז ימי התיכון, את לא קרובה
בכלל להבנה עד כמה אנרגיות וזמן דרוש להשקיע במערכת יחסים
בריאה כמו שיש ביני לבין נוני (בתרגום חופשי-אמנון).
התעצבנתי וצעקתי בחזרה, מי היא שתגיד לי כאלה דברים ומילא אם
הם היו נכונים... אז עניתי לה, "העובדה שאין לי חבר כמה שנים
טובות זה מבחירה!", למרות שזה מזמן כבר לא נכון, ציינתי גם את
העובדה שאין לה זמן לאף אחד מלבד מהאמנון הזה שלה, שהיא שכחה
את כל החברים שלה וכל שהיא עושה מסתכם בלנקות את הבית ולבשל,
בדיוק כמו עקרת בית מחונכת.
מיקה קמה מהכיסא והלכה בדרמטיות מעצבנת.
עכשיו אני מתחת לבית שלה, אחרי ששולי העבירה אותי במסכת
שכנועים לפיוס, "אנחנו חברות של שנים", היא אומרת, "מה לא חבל
?" ומה לעשות הבחורה צודקת, עברנו כל-כך הרבה ביחד זה לא
הגיוני שבגלל בחור אחד אנחנו נהרוס את הכול. ירדנו בתחנה שלה
בדרך מהלימודים. (עוד שיעור שהיא לא טרחה להגיע אליו).
עלינו את שלושת הקומות ללא מעלית, כי למה שתהיה אחת, דפקנו
בדלת, אמנון הכניס אותנו לבוש באיזה בוקסר מרופט שעבר זמנו,
מזמין אותנו לשבת,"תרגישו כמו בבית" החוצפן אומר, כאילו לא
היינו פה איזה מיליון פעם.
מיקה נכנסה לסלון עם פרצוף תשעה באב ועקשנות בעיניים, שואלת
אותי באדישות מה אני עושה כאן, "חשבתי שאני חברה לא מספיק
טובה", היא אומרת, אחר-כך גם ממהרת להבהיר לי עד כמה אני לא
רצויה בדירה שלה.
עכשיו, אחרי כל המאמצים שעשיתי, אחרי שעליתי שלוש קומות ללא
מעלית עם עקבים אכזריים, עכשיו היא אומרת שאני לא רצויה?
מה אני עשיתי לא בסדר, כל מה שאי פעם רציתי זה את החברה שלי
בחזרה, נכון אולי הייתי צריכה להיזהר קצת במילים שבחרתי, אבל
מה לעשות, התכוונתי לכל מילה.
קמתי והלכתי (כמעט באותה דרמטיות שלה) החלטתי שאני לא צריכה
לספוג את כל זה, השארתי שם את שולי ומיקה לבד וכמובן גם את
אמנון שהמשיך לשוטט בדירה עם הבוקסר שלו.
לי זה הספיק, הגעתי למסקנה שלא צריך בכוח, אם היא לא רוצה אותי
בתור חברה גם אני לא רוצה אותה. נכון, מושלמת אני לא, אבל
הייתי חברה.
אז עכשיו במטרה להרגיז, אני מתכוונת ללכת לאחד הדאנס ברים
לנואשים שלה, מצוידת בשמלה מינימאלית שרכשתי שבוע שעבר בקסטרו,
שכל המטרה העיקרית שלי מופנת למציאת בחור בין המניין, בחור כזה
שלא יקנה לי "רק" פרחים, אלא גם איזה פראייר שיסכים לבוא איתי
לארוחות שישי בבית של ההורים ואז אני אראה למיקה, שולי ואפילו
אמנון המעפן הזה, בדיוק - מה זאת מערכת יחסים בריאה. |
