כותב לך ממרומי מפקדתי
באמצע המלחמה שבסופה אמכור את נשמתי,
סביב שולחני התאספו יועציי אך האם לי הם כלל נאמנים?
לשונם החדה זורעת בי זרעים של פחד,
והאמונה שתמיד הייתה עיוורת אט אט נסדקת.
באוזניי הם לוחשים טוב כך, טוב גם לבד.
אך אני יודע שגם לך יועצים רבים אולי גם לך
הם בלילות לוחשים. מה לך הם מבטיחים?

אז עכשיו זאת השמש שתחמם את הלב שכואב.
לא צריך עוד לשקר כשקר עמוק בתוך הלב.
כי זאת השמש שתרפא את הכאב.

ליבי אטום וקורא בשמך, מנסה להחזירך שוב לזרועותיי.
באוזניי אותה מוזיקה מוכרת אך ליבי שומע אותם בצורה אחרת.
ואולי גם ליבך בודד שם בין כל הצלילים החדשים.

אז עכשיו זאת השמש שתחמם את הלב שכואב.
לא צריך עוד לשקר כשקר עמוק בתוך הלב.
כי זאת השמש שתרפא את הכאב.

ולמרות שאת לא פה אני לא שוכח את שהבטחתי מתחת לשמיכה,
כשתקווה לא הייתה מילה זרה..
ואני פה ממשיך לנוע לקצב המוזיקה,
מזריק עוד סם לליבי הבודד, מנסה להחיות את אותה להבה
ולקוות שלא לעד אני הוא זה שרוקד פה לבד.