בלילה הקר עם צל מאיים,
ביום שעבר חרש חרש מתקדם.
עם שמש של סתיו, ושקיעת בין ערביים,
בשקט של דרך ונוף של בגרות.
את זו שמושכת, את חמימות,
את זו שלוחשת, את יופי פשוט.
בין רגע לנצח, בין טשטוש לברור,
בין מלמול לבין שיר בין בזוי לטהור.
מול ים ששולח, וגל שחוזר, מבעד לפצע,
אחרי הכאב מיום שנבראתי עד קץ החיים.
נתת לי ללכת, רצית שאחזור, את לי דרך דגל ואור.
נגעת בי עד עצב, עד כלות נשימה,
היית ועודך חום אדמה.
עבור קוצר רוח, השמט זיק של אור,
ואל דרך כנפיה - מעופה של ציפור.
ובלי רגע קט של יאוש מתהולל,
בלי צפי של עצב עם רדת הליל.
ככלות הכל מול דמותך נאלם ונכרך.
מטלטל, משתנה ואוהב רק אותך.