הנה נפשי נקרעת,
הבשר מתבקע ונחשף אור.

אני חוזרת אחורה,
חוזרת לזחול,
על ארבע.
על שש.
על הבטן.

נושמת אבק,נחנקת.
הנה בא הבקע הגדול
נפער ומתמשך
חוצה את גופי
והכל קורס ונבלע בתוכו

נמוכה כל כך,קטנה כל כך
לא מגיעה עד האוויר
לא מגיעה עד הנוף

אין כאן סתיו,
הקיץ לא מוותר במקום הזה
כל כך בקלות
נתפס בכוח בחלל
תופס את כל הרקע
הקור מתגנב לאט, חודר כמו פולש
שקט כמו גנב דוקר את הגוף
ונכנס פנימה
לעצמות לנשימה

ואני מולקית מוצלפת
מקבלת את כל המכות
עשר מכות עד שאשלח את עמי
מהדם, הארבה והחושך
ועד למכת בכורות.