אולי להלחם עכשיו באיזו עריצות שנכפית מלמעלה, והעיניים האלה
הנוצצות כל-כך כל-כך, העיניים האלה שמאושרות גם בלעדייך, אבל
הן לא רוצות לנתק את החוט הדק-דק ההוא, הן רוצות לשמור עלייך.

ואולי לא לתמיד יצליחו, הרי את כבר משחיזה את החוט עוד ועוד,
אבל הן ינסו, תמיד.
ויחבקו כשכואב ירעיפו את כל האושר שלהן רק עלייך.

הולכת למקום שבו כל מי שאני לא ידע מה אני ולאן אני הולכת, אבל
את פה את איתי ורק רוצה שאת לא תהיי שאהיה הבן אדם הכי טוב
והכי מוצלח בלעדייך, בלי המועקה הכבדה הזאת, בלי הפחדנות- עם
היוהרה הבלתי נדלת.

נחמד לחשוב שאתה הכי טוב, אבל את אמרת שאני לא.. יום אחד אני
אוכיח יום אחד אבין כמה שאני לא.

והוא מפחד, רק ללכת רחוק יותר, רחוק הרבה יותר ממך הלאה אל
המקום ההוא שנמצא שם הרחק הרחק
אלייך, אבל כמה שיותר הלאה ממך ובטח שזה הגיוני רק שאף אחד לא
מבין.

הוא תמיד גמגם ליד מי שאהב, לא ידע איך לבטא את הרגשות
האמיתיים שלו, אבל בדרך כלל, הרי זה בכלל לא הוא אז למי אכפת
מה יאמר.
מן הגמגומים אולי יצאו מילות אהבה מהוססות, עיניים בוחנות את
העולם שהוא כל-כך פחד, הוא לא למד לשנוא, לא מבין מה פירוש
ההרגשה
הלב שלו כל-כך אוהב כל-כך נותן אבל אף אחד לא לוקח.

משענת קנה רצוץ של הדברים הכי בטוחים שאפשר שיהיו בכל זמן נתון
בכל רגע נתון בכל משמעות כלשהי של החיים.
הפחד ההוא שתיפול ולא יהיה מי שירים, הפחד ההוא שתפילי אחרי
שחייכת, אחרי שהבטחת.