אם הייתי יודעת מה עובר עליי, הייתי שמחה ליידע אותך.
אני לחוצה, מתוחה, מאוכזבת, מיואשת... ממני, ממך, מכולם.
אם הייתי יודעת בדיוק מה אני רוצה, היה כל כך הרבה יותר קל...
לי ולך...
אני רוצה אותך... אני אוהבת אותך.
אתה אוהב אותי גם אבל גם משתגע.
אני יודעת שקשה לך. אמרת.
לא בגללי אבל בגלל שאני נוכחת.
כי אני חברה, וזה לא מסתדר לך עכשיו "חברה".
אבל אתה לא רוצה להיפרד ולא הפסקה.
כי אז תשתגע. כי אני חלק גדול מהחיים שלך. אני שמחה.
אתה רוצה להיות חופשי. אבל איתי אתה לא מספיק.
עם החברים יותר.
התחלתי להיות רגילה.
מסתובבת עם מיליון מחשבות שחוזרות על עצמן שוב ושוב.
מה יהיה איתי?
אני מרגישה כבולה כל כך הרבה זמן בתוך עצמי בלי לדעת למה.
מהרהרת ללא הפסקה "אולי זו אני? אולי זה אתה?
אולי זה קשור? אולי זה לא? אולי צריך מרחב?
אולי צריך עוד קירבה?
ולא, זה לא עוזר שאתה אומר
"אני רוצה להיות איתך אבל גם בלעדייך."
אני רוצה לצאת, לטייל, לפגוש אנשים,
ברור שאיתך, אבל אני לא מספיק חופשי איתך.
אז אני מעדיף בלעדייך."
אז לך בלעדיי. תהנה בלעדיי, תבכה בלעדיי.
ממילא אני מרגישה כבר בתחתית. לזה אני עדיין לא רגילה...
אל תבוא אחרי שאני מתעצבנת,
כי אני מרגישה שאתה עושה לי טובה.
גם אם אתה לא. אני עדיין מרגישה.
אל תתקשר כדי ליידע אותי
שאחרי השיחה ה"חשובה" עם החבר שלך,
אתה לא תבוא אליי, כי אתם רוצים לראות משהו בטבע.
לך תראה. אל תבוא כפי שסיכמנו.
תבוא לאחר שעות של המתנה מצידי.
לזה אני כבר רגילה.
זה כל כך כואב ועצוב שאני כותבת את כל זה,
אבל אני ברגע של מצוקה. ואין לי אותך לעזרה.
אז אני נותנת למוח המגזים שלי לחשוב קצת,
להוציא קצת את התסכול והמצב רוח הרע שנפל עליי
כן. הפעם זה בגללך. לא פעם ראשונה.
אני מנחשת שגם לא אחרונה.
אין בעיה, אני כבר צריכה להיות רגילה...