היא באה ואמרה: "תן לי להעיר אותך."
תוך נסיון אמיתי וחסר סיכוי לרכז את כל הטוב שיש בתוכי לתוך
משפט אחד כדי להיות עדין ולא לפגוע, גיבבתי לעברה: "קחי את
הרגליים המסריחות שלך, ותזדייני לי מהבית. אני רוצה לישון."

כאילו לא שמעה את מה שאמרתי, חלצה את נעליה ונשכבה לידי
במיטה.
"תן לי להעיר אותך."

הסתכלתי לה עמוק בעיניים ואמרתי: "את סמרטוט. זה מה שאת.
סמרטוט. אם הייתי רוצה להתעורר הייתי קם. אני רוצה לישון. ולא
איתך. לבד."

בחורה בלי אגו, עיניים יפות, סנטר קצת עקום וציצים עצומים
שוכבת לידי במיטה ואומרת:
"אז אל תקום. תישן. תן לי לעשות לך נעים".

פאתטית.

זורק לה עוד משפט בנסיון להסביר לה שאני לא מעוניין ומפנה לה
את הגב.

היא אומרת: "אני מכירה אותך, אתה כמו אוטו ישן, לוקח קצת זמן
להתניע אותך".
אני מסתובב כדי להגיד לה שהיא סתם בחורה, עוד זיון,  ושהיא לא
מכירה אותי יותר בכלל, ושתפסיק לזיין את השכל ותעוף לי מהמיטה.
ומהבית. ומהחיים.

אבל היא כבר לא שם. פתאום שקט. כמו בחלל. אני לבד בחדר.
בעולם.

אני שומע את השותף שלי וחברה שלו צוחקים בחדר השני.

לא רוצה להתעורר. לא רוצה לישון. רוצה שהיא תחזור לעשות לי
נעים.

הספקתי לעצום את העיניים במשך 20 שניות עד שהרגשתי כאב חד מפלח
לי  את הבטן.
עם סכין למריחה מלוכלכת  מהכיור היא ניסתה להרוג אותי.
כל האיפור שלה מרוח, הדמעות שלה מטפטפות לי הפנים, והדם שלי,
אדום כהה, צובע לה את כפות הידיים.
היא נועצת בי את העיניים היפות שלה ואומרת: "אני אוהבת אותך".
אני מסתכל על הפצע שנפער לי באמצע הבטן, ועל המיטה שהתכסתה בדם
ואומר לה :
"תודה".