אני מחבב אותך, ממש מחבב אותך.
את יפה, מצחיקה, מושכת, סקסית ומשעשת. התחושה שעוברת בי כאשר
אני לצידך היא תחושה רגיעה - אני משחרר את הכתפיים, הגב
והרגליים אך לא נופל, בשונה מהיום יום איני נחבט בקרקע
בחוזקה.
לפיכך, אני אמור להרגיש שמחה ואושר כשאני לצידך וכאשר אני רואה
אותך באופק ויכול לזכות בנוכחותך.
אבל, כאשר דמותך צדה את עיני אני מרגיש עצב, כאב וכעס.
הרי את דחית אותי. את לא רוצה בחברתי, לדעתי אינך רוצה בכך
בשום מובן - לא כידיד ולא כמושא לקשר משמעותי.
והתכונות המופלאות שקשרתי לראשך מתעתעות את המעוניין לחשוב
שיחס חיובי אולי משמעותו עניין בחזרה.

אני ניסיתי בדרכיי המגושמות ליצור קשר וכשלתי.
הזמנתי אותך לטיול במוזיאון בגישת ידידות ואת בצורה חלקה הפרחת
את הרעיון כמו בלון אל על, שם אין רואה ואין שומע.
שלחתי לך הודעה פתוחה וכנה שעליה החזרת תגובת פטירה פשוטה.
צימצום של עולם שלם שיצרתי למענך למילת שלילה.
בכל המקרים הללו רציתי לאפשר לעצמי ליהנות מחברתך, אני רוצה
ליהנות מחברתך בשביל להרגיש שוב את הרגיעה.

הדחייה היא קשה לקבלה.
אני רגיל להיות לא יפה ולא מושך, זה טבוע בנשמה שלי. הרצון
להתנער מוביל אותי להביט יום יום במראה בתקווה שאגלה שזו הייתה
טעות, בלבול של העבר.
אני מכין את עצמי ומול המראה מחפש זווית צפייה שלרגע מעלה יופי
שמבהיר לי שחיי היו טעות והעתיד פתוח בפניי. אך מאבד אותה לאחר
הסחת שריר וכליון הזמן.
נורא עצוב וכואב לי להרגיש דחייה. משמעותה בעיניי היא שהכיעור
שמלווה את חיי נכון לא רק למראה אלא גם לעולם.

הכאב והעצב נוצקו לכעס באותו אירוע שבו שלחתי לך הודעה לפני
הופעה. אכן, בהודעה זו קיוויתי ליצירת קשר כלשהו, לאיזושהי
תקווה.
את לא ענית, אף לא בקצרה. את פשוט התעלמת וזו תגובה נחותה
מהתגובה לה יזכה מקק. לא כינית אותי טפיל ופנית להרחיק אותי
ממך, אלא התעלמת - כאילו מעשיי נמוגו והתפוררו בדרכם אליך.
הפגיעה מהיחס כלפיי הפכה במהרה לכאב שמזין כעס.

היום הייתה הופעה ואת היית שם.
לא הופתעתי, את אחת הסיבות להתוועדותי לקיומה. לא שאמרת או
יידעת אותי. בכוך שהקצאת בחייך עבורי. נברתי בשאריות וגיליתי
בעצמי.
ייחלתי לפגוש אותך, קיוויתי שאולי תדברי עימי ותרצי, לאחר
ההופעה להעביר זמן בנוכחותי.
פיללתי לכך שהזמן איתי יגרום לך להתנשם ולהתפעם, שתבקשי סליחה
ותתחנני להזדמנות שניה.
נראה היה שהגורל מיטיב עימי כאשר לאחר המתנה ארוכה הגעת ללובי
ההופעה. היית כמו שזכרתי, תוססת, חיה ומלאת צוף שנישא באוויר
החדר ומבשר על בוא האביב והפריחה.
בו בעת שנשמתי את תמציתך עיניי נפתחו וליבי קפא, אך באותו הרגע
שב הכעס ודרש נקמה.

הרי, איך אוכל לייחל לעצמי קבלה על ידך אם זו נעשית בזחילה על
ארבע. איך אוכל במחשבתי לקבל את הרעיון שאני מגיע בתחינה למי
שמנפשי נפטרה והשליכה לפח.
כל ההופעה רציתי וייחלתי. הסתכלתי לכיוונך וקיוויתי למבט חזרה,
אולי חיוך והבעת שמחה. פנטזתי, חלמתי ובו בעת כעסתי.
כעסתי על עצמך ויותר על עצמי, על הכניעה וחוסר הנאמנות שמוביל
אותי לקבל עוד, רק כדי לנסות להרגיש טוב.

עיניי דומעות תוך כדי כתיבה. אני בודד מבפנים ורוצה חברה
נעימה, חברה שתגרום לי להרגשת נינוחות ושלווה.
עיניי דומעות כי למרות הפגיעה והעצב אני עדין חושק בך כי הכאב
הקיים יותר חזק ממה שאת יצרת.