מה יקרה, כשאגמר?
איך ייתכן שלחיי לא תבערנה יותר?
הלחיים.  לא תבערנה יותר.
האם זה ייתכן?
ולמה שיקרה?
ולא אגע יותר. ולו בדבר אחד.
האין אדם יכול לסרב?
לפרוץ החוצה מתוך האדמה,
ולהרגיש רטוב, ועייף, ומלוכלך ובוער.
בעיקר בוער.
רק להיתלות.
בבקשה. להחזיק מעל המים.
רק לשנייה אחת. וכך לעולם.
אני חש את הכאב עצור בתוכי.
מהות הקיום שלי כנוזל שחור ומר,
מבעבע עמוק, במפנים.
הולך ושב, רואה ותם.
איפה הדברים שמעבר?
תמיד יש משהו שהוא קצת יותר.
יותר עמוק, נשגב, אי שם.
ובסוף, או אז, בסוף.
הלא אוכל לבחור? להתייחד עם מה שאני היום,
ואולי לא אהיה אז?
ומה אהיה אז?
המסע התמידי שלעולם נגמר,
רק בסוף הוא נגמר.
נקודה אחת שהיא בעצם נקודות רבות שהן נקודה אחת.
מאיפה מסתכלים על התמונה? מי מסתכל?
הכול אדם לעצמו? לכשעצמו?
יש שלווה רגעית, אני בטוח.
צריך לדעת איפה לחפש.
היא שם, מסתתרת, מתחת.
ועל שום מה, מתחת?
שלווה!
פסגת העולם, הצוק הכי גבוה והרחות הכי חזקות.
האורגזמה הגדולה מכולן עוד מחכה לי.
אסור לחכות. הכול קצר. מבליח ונעצר.
הכי חשוב ההספק, למען הסר הספק.
ומתי? רק מתי.
בין כל שאלות הקיום ודיבורי האהבה
החשובה מכולן נשכחת,
כמו ילדות שתמיד נראית כה רחוקה.
מתי תפסקנה לחיי לבעור?
אם אוכל להבין,
לכבות את האור.