תראו לי עוד אימא שאומרים לה שהבן שלה מת והיא פורצת בצחוק.
כזה צחוק היסטרי, כאילו הרגע סיפרו את הבדיחה הכי טובה בעולם.
ואני לא הצלחתי להפסיק לצחוק.
מיכאל הסתכל עליי, כולו חיוור, כתפיו שמוטות והוא נראה כמו פסל
כזה, פסל גדול עשוי ממרציפן.
יש בחנויות את החלות האלה ממרציפן, שתמיד כשהייתי קטנה התחשק
לי לקחת מהן ביס, למרות שאמרו לי שהן כאלה לא טעימות.
חבל שלא הודיעו בטלפון. היו מודיעים לי, ואני הייתי צוחקת,
ומיכאל היה חושב שמשהו שמח קרה, ולא היה עומד פה כמו פסל
ממרציפן.
מה עשיתי אחר כך, עליתי למעלה לחדר שלו והוצאתי את כל הנעליים
מהארון וסידרתי אותן אחת ליד השנייה בשורה כזו. אחר כך הוצאתי
את כל החולצות וכל המכנסיים ופרשתי אותם על המיטה שלו עם
הסדינים שאתמול כיבסתי.
הסתכלתי עליהם ועוד המשכתי לצחוק קצת.
אחר כך לקחתי את אחת החולצות שלו ולבשתי אותה מעל החולצה שלי.

היה בה ריח חלש של האפטרשייב שלו, אז רצתי מהר לשירותים ושפכתי
חצי בקבוק על החולצה, שלא ידעך הריח.
אחר כך עשה לי בחילה הריח, אז נכנסתי למקלחת, עם כל הבגדים,
והפעלתי את הדוש.
מיכאל נכנס לשירותים, כבר עם קרע בחולצה, ונכנס ביחד איתי
לאמבטיה. נראה כאילו הזדקן ב20 שנה. הסתכל עליי, ואני הסתכלתי
עליו. התחלנו לצחוק ביחד.
תראו לי עוד זוג הורים שאומרים להם שהבן שלהם מת והם פורצים
בצחוק.