כל פינה במקום הזה מזכירה לי משהו. חוויה, תחושה. כאילו המקום
הזה הוא חלק ממני.

במתקנים, על המגלשה הגבוהה, צלמתי את הנוף. הרים, וים.
פסטורליה. לכידה אווירית מהנקודה הכי גבוהה על הגבעה. על מתקן
מתנדנד, מט לנפול, שבערוב ימיו הוחלף במתקן חדש, מבריק וזר.
האדמה הבתולית נעלמה מתחת לחצץ המאובק שנשפך תחתיו.

וכמה מטרים ליד, בשדה קוצים, שכבתי עם יעל. בתאווה מתפרצת שרק
ילדים בי"א יכולים לחוש. על שק שינה סגול, שלמרות כתמי העובש
המסריחים שפשו בו, מלווה אותי עד היום. אולי כי קצת קשה לי
להפרד ממנו, ומהרגעים שדבקו בבד הניילון. אפילו הגשם שנתך
עלינו לפתע לא גרע מההתרגשות. רק העצים אותה.

ושם, על הבטונדה בכניסה לאולם, ישבתי והתפרקתי. גיליתי שמי
שאני, שהדימוי שבניתי לעצמי על אני, היה שקרי. שהכל תדמית
מנופחת ומצ'ואיסטית. שאני לא כזה באמת. לא רוצה להיות.
ולאט, לבד ובשקט, פרקתי לבנה-לבנה מהאנוכי שבניתי לעצמי,
והרכבתי חזרה. רק יותר בזהירות, ועם מסננת צפופה בהרבה.

ובמצפור, על שמיכה קיצית, נגנתי למיה. אפילו העזתי לשיר קצת.
היא אמרה שהיא נהנית לשמוע אותי מנגן, ושאני דווקא כן שר יפה,
ודי כבר להוריד מעצמי.
מתחתינו נחו עיר מוארת וימה חשוכה. דיסוננס ששקף אותה ואותי,
שם ובשום מקום. מייחלים ומתייאשים.
ועל הכביש, בשביל שמוביל בערך לכלום, התפרקדנו ובהינו בשמיים.
בכוכבים שרצדו מעלינו, בעננים הדלים שהתפזרו בחום של סוף
אוגוסט. שני ילדים, הרגע סיימו תיכון, חבוקים ומתרפקים. יודעים
שאסור, וקצת רוצים יותר, למרות זה, בגלל זה.
שלוש שנים מאוחר יותר, על המעקה ליד האולם הקטן, אחרי יותר מדי
כן ולא, אולי ולעולם לא, ולא ולא, ניסיתי להתעניין. נקי, חף
מערגה וכמיהה. השליתי את עצמי שאוכל. לבסוף כתבתי לה מכתב, עם
שיר שפעם דיברנו עליו. על התחושות שכל-כך הזדהינו איתן. על מה
ששעת בין-הערביים נוסכת בך כשאתה לבדך.

על הדשא, למטה, ליד הבית שלהם, ישבתי עם גלעד לעוד שיחה על
שינוי, התחדשות, יצירה. הנהנתי למשמע דבריו והסכמתי שאסור
להתייאש. בפנים הרגשתי שאני, וכל פועלי, מביעים כשלון. שאני לא
יודע איך, או שאני פחדן מדי לגלות.

במקלחת ההיא התמזמזתי עם יובל, וחשבתי שעוד כיבוש חסר משמעות
יצליח למלא את החלל שפערתי בי בעמל רב במשך 3 שנים, בכמיהה
למשהו אמיתי, משמעותי. קיוויתי שעוד הרפתקאה תצליח להדחיק את
המחנק שעטף אותי והבהיר לי מעל כל צל של ספק, שככה אי-אפשר
להמשיך.

ועל תלולית העפר שמאחורי הביתן, מיכל הסבירה לי שהיא מתקשה
לראות אותי מזייף, מתחבא מאחורי חומות של ריחוק ומפריח לאוויר
מילים שאני לא מתכוון אליהן. שהיא לא מכירה אותי ככה. ובאותו
רגע, חודשיים אחרי היום ההוא שבו אמרתי לה שאני לא רוצה יותר,
שנאתי אותה, ואותי. ואהבתי אותה. וידעתי שכמה שלא אנסה, לא
אוכל לחיות בלעדיה. שזה עניין של זמן עד שאעמוד מול התהום
שפערתי בינינו ואבין שאני פוחד להטיל את עצמי פנימה.
לא דמיינתי אז שהיום הזה יגיע. ששנה מאוחר יותר, בדיוק באותו
מקום, נשב חבוקי זרוע על הדשא ונתמלא נחת על הבטחון והמרגוע
בעובדה שיש לנו אחד את השנייה. שנשן שוב יחד, שם, חזה אל גב,
שפתיים אל עורף, ונלחש חרישית: "אני אוהב אותך". "ואני אותך.
אתה השקט שלי".


כל פינה במקום הזה פורטת לי על נים. מעלה נוסטלגיה חמימה,
וזכרונות דוקרים, וחיים. שום תמונה מגג מגלשה או דמעה מקצה שדה
לא יצליחו ללכוד את הרומנטיקה אל המקום הזה. את הקסם בו.
סיבוב באוטו בשביל ההיקפי עם ההורים, כדי שיטעמו בעיניים,
יחושו לרגע את החשמל באוויר, יבינו מי אני, ולמה, ואיך. אבל
הרומנטיקה רחוקה מהם. והיה מי שאמר ש"העיקר זו הרומנטיקה".
מישהו אחר אמר שהגעגועים לימים פשוטים יותר נעלמים ברגע
שמתנערת הפנטזיה, והמציאות מזכירה שמעולם לא היה באמת,
לחלוטין, פשוט.


כל פיסה, כל פינה, כל חלקה, סלע, בית, כר דשא ועץ במקום הזה
מזכירים לי.
אותי.