[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלדר דדון
/
תחפושת

צעדתי בקצב מתון, קבוע, ברחובות המוארים. היה לילה, אבל כל
פנסי הרחוב היו דולקים, ומכוניות רבות עברו על פני והאירו עליי
בפנסיהן. חצי הסהר שהיה בשמים בקושי האיר, כאשר עננים בשמים
הכהים חשפו והסתירו אותו לסירוגין.
צעדתי בדממה, שקוע במחשבותיי, רוצה כבר להגיע הביתה. לא הקור
הוא זה שגרם לי לרצות להגיע ליעדי, וגם לא השעה או הבדידות.
רציתי להגיע לביתי על מנת להשיל מעלי את התחפושת שלבשתי.
הג'ינס הכחול כהה הנמוך שלי, החגורה עם האבזם הגדול, הנעליים
האלגנטיות השחורות, שלמרות צבעם העניקו לי מראה צעיר, חולצת
הכפתורים השחורה שלבשתי, שחשפה מעט את חזי על ידי "וי" גדול
במרכזה. זו הייתה התחפושת שלי, ואותה רציתי להשיל. אך יותר
מכול, רציתי להשיל את העדשות. בדומה לכל בגדיי, גם הן לא
הפריעו לי כלל, אך העדפתי להישאר עם משקפיים, ממש כמו שהעדפתי
את הטריינינג הפשוט על הבגדים שלבשתי.
הבגדים שלי, התחפושת שלי, העניקו לי מראה צעיר אך רציני. האופן
שבו לבשתי אותם, עצם זה שחולצת הכפתורים שלי בקושי כיסתה את
חגורתי, ודוגמת הלב שהיתה בחלקה האחורי רמזו שאינני איש עסקים
מגונדר, אלא אדם צעיר ובטוח.
המשכתי להתקדם, קצב הצעדים שלי נשאר קבוע, מבטי נשאר רגוע,
התחפושת שלי נותרה שלמה. הרחובות נעשו חשוכים יותר. באזור זה
של השכונה לא היו פנסי רחוב, ומכוניות לא נסעו שם, וקריצתו
הקצרה של הירח מבין העננים האפורים כמעט ולא הועילה לי. המקום
הזה, הרחוב האפל הזה, תמיד העמיד את התחפושת שלי למבחן.
הרוח נשבה קלות, משיטה את העננים האפורים על פני השמים הכהים.
הירח קרץ לי פעם נוספת, ובשניות הספורות של אור שניתנו לי
יכולתי להבחין בדמות חשודה מתבוננת בי מזווית עיני. ליבי האיץ
את קצבו, שרירי נדרכו, זעה קרה החלה לחסות את גופי וגרוני
התייבש קלות. התרכזתי, הייתי חייב לשמור על התחפושת שלמה. קצב
ההליכה שלי נשאר קבוע, הבעת הפנים שלי קפואה כמו קודם, לא
שיניתי דבר בהתנהגותי. המשכתי ללכת ולאחר זמן מה הרגשתי איך
שרירי מתרפים. הזעה הקרה החלה להתייבש וליבי חזר לקצבו הרגיל.
הירח קרץ פעם נוספת, מספק לי מספר שניות נוספות של אור. שוב
הבחנתי בדמות מתבוננת בי, הפעם באופן ברור יותר. ליבי האיץ את
קצבו שוב. שירי נדרכו בשנית, פי התייבש, וזעה קרה חזרה לשטוף
את גופי. כל זה התרחש בתוכי, ורק אני ראיתי את זה. המשכתי ללכת
באותו קצב קבוע, שמרתי על הבעת פנים קבוע ושלווה, החזקתי
בתחפושת שלי בכל כוחי. שמעתי את הדמות צועדת חרישית מאחורי,
מנסה להסתיר את קיומה. מדוע, תהיתי? האם התחפושת לי מתעתעת
בדמות, או שמא היא מחכה להזדמנות הנכונה? זו התחפושת שלי,
חשבתי לעצמי, זה חייב להיות.
אך תחפושת היא רק תחפושת, ועליי למצוא פתרון בהקדם. הדרך
היחידה להתמודד עם המצב אליו נקלעתי היא על ידי המקור עליו
מבוססת התחפושת שלי, רק הוא יכול להציל אותי עכשיו. עצמתי את
עיני והתרכזתי. הדבר לא הפריע לי לשמור על קצב וכיוון ההליכה
שלי, ולא ניתן היה להבחין שאני צועד מבלי לראות דבר.
בעיני רוחי ראיתי את מקור התחפושת שלי צועד ברחוב האפל, רגוע
ובטח בעצמו. קצב צעדיו היה קבוע ומבטו שליו. הוא שמע את הדמות
המתקרבת וכמוני, גם שריריו נדרכו, גם ליבו האיץ, גם גרונו יבש.
אך הוא לא חשש. הוא לא דאג שמא תחפושתו תועמד למבחן, מכיוון
שהוא לא לבש תחפושת. השינוי בגופו נבע מהציפייה שלו מהעתיד
לבוא, לא מחשש ממנו. הדמות המסתורית התנפלה עליו, ובצעד מהיר
הוא זז, גורם לה להחטיא אותו. הדמות המסתורי תקפה שוב, וברוגע
מוחלט הוא התחמק שוב. לאחר כמה שניות, כשהדמות החלה להיראות
מותשת, הוא הכה באדם המסתורי בפניו בחוזקה, וצעד משם בדממה,
כאילו כלום לא קרה.
פקחתי את עיני. הרגשתי את עוצמתו זורמת בי, את שלוותו משתלטת
עליי. חשתי כמו ילד שהתחפש לסופרמן, ועכשיו הוא מעוניין לעוף
לשמים. הרגשתי את הדמות נושפת בעורפי, והסתובבתי במהרה להתמודד
איתה. כמעט שהצלחתי להתחמק מהחבטה שכוונה לראשי, אך נכשלתי.
התחפושת שלי עמדה להיקרע, והיא הייתה אפשרותי היחידה. התרכזתי
בכל כוחי במטרה לשמור על התחפושת שלמה, וידעתי שהצלחתי. המכה
הבאה הגיע שניות ספורות לאחר מכן, וממנה הצלחתי להתחמק. ידעתי
שאיני יכול להכות אותו, ידעתי שזו רק תחפושת. אך הילד המחופש
לסופרמן מצליח לעוף בעיני רוחו, להציל אנשים ולחזור לביתו
בשלום, וכך גם אני. בעיניי רוחי ראיתי את עצמי מכניס את מרפקי
בפני של המסתורי, ודוחף את רגלי לעבר ביטנו. וכמו הילד, הצלחתי
לעוף. מרפקי כאב, ורגלי הרגישה שלא בנוח, אך לא היה לזה זמן
עכשיו.
צעדתי מהמקום בדממה, באותו קצב קבוע, ובאותה הרשת פנים רגוע.
לאחר זמן מה הגעתי לרחוב נוסף, בו היה ביתי. הרחוב היה מואר
בפנסי רחוב רבים, והרגשתי בטוח יותר. דמעות זלגו מעיניי וחנקו
את גרוני כשהתחפושת נקרעה לגזרים. הילד אינו באמת מסוגל לעוף,
כי הוא אינו באמת סופרמן. כך גם אני איני מסוגל להתמודד עם
אותה דמות מסתורית, זו בסך הכל תחפושת. אך הלילה, התחפושת הזו
הצילה את חיי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"עוד קצת, רק
עוד קצת והייתי
מסיים."



מחשבות מראשו של
אדולף.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/9/08 17:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלדר דדון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה