לפעמים פורש את כף היד
מסתכל עליו, שלי נשאר קטן ותם
חפון בין סימן וקמט
שם
נם
כאמת
בבסיס האגודל, בבשר סמוך למרפק היד
מהבטחה בוהקת
לפעמים רואה שהצלקת
צוחקת עליי

שאהבתי החובקת
זו המאובקת, עוד זוכרת אותו
בדמות צלקת
ואני את הדם שנטף
ואת  ההוא שנשטף מאז חלף הזמן בחטף
היה לי למשל, אות וסימן
על נמשל שנשאל ונדרש
כדרש

עוד בי רחש אם עמד במבחן
או רכן ולא היה כן  (בסיס תושבת)

חלף מאז זמן
הציב עוד רף

לכל הבטחת דם יש גוון
אמרתי,

גם הכרתי את הפלזמה
כיצד מופרדת
לאדום ולבן שהיא רוטטת
ורועדת במבחנת הזמן
עד שמתייצב הגוון שקוף

אם הדם בא בדם כקנה סוף
רצוץ
והכלל נותר מיותם בהרף עפעפי אגם
כמשל שנשאר
והנמשל נכשל
מי ישאל את החתך

מה הטעם לזכור שפעם  
הנמשל הותך ורותך
ברתק שער מתכת, באבטחה
בתוך הבטחה
בחתך

שנשר המשל והנמשל הפך
חטף נשל בשר שהושל

אני אמרתי שם; לא אשאל
למה נכשל החתך

לפעמים פורש את כף היד
ומסתכל עליו
שלי נשאר שם קטן ותם
לעתים מחייך אליו בחטף

אל החתך

הוא עוד שם, שומר עליו שלא ייבלע
ולא ייקלע למצוקה בתוך קמט
שלא יבולע לו דבר, עוד מאמת באמת,
עוד אומד ועונד אותו

וחונט

שיישאר וידע כמו חבר נאמן שעבר
בהווה לנגד עיניי
ושכח אותי
ואותו בעבר

אמרתי לחתך; אין דבר
הזמן לא קבר

עוד יגבר להט הרתך
עוד תעלה רוח לטף
בחטף היותנו כאן