ואז זה מכה בי בעצמותיי.
בלי שהרגיש זה חודר אליי.
עמוק שאי אפשר להוציא,
גלוי שאי אפשר להסתיר.
זה מסתיר אותי,
ואותי זה מגדיר!

ואז זה מלטף אותי ברכות,
ברגש לאט.
ואני שנסחפת בקלות
מתרככת מאט.
מסדרת את קצב נשימותיי,
עוצמת את עיניי,
נוגעת בגופי הרפוי,
חולמת חלום הזוי
ושקט...

ואז זה מכה בי פעם נוספת!
אני לא נזהרת
את פניי לא עוטפת.
טעם דמי הוא כמו ברזל
קרוש בנחיריי.
כמה חבל שעבר הרבה זמן
עד שהגעת אליי,
כמה חבל שגופי הכחול
כבר התקשח כמעט
כמה חבל שנצח זה הרבה
וחיים זה כל כך מעט!

ואז זה מנשק אותי על מצחי
באוזני לאט.
כמה חבל שמיהרתי כל כך
ולא חשבתי מעט!