אווה גל / אבלות |
בשבילי זה עוד בניין
(ופניי בכלל אל הים)
למולה
גרוני ניחר, ופי מדמם
שיער יפתי המתאבלת סתור,
מתאבלת עלינו.
לבה בוקעת מן האדמה
בולעת אותי
והיא על החול הקר
מישירה מבט קפוא למגדלים.
הסתכלי עליי
אני,
אבי ילדייך שטרם נולדו
והיא מסתכלת ישר.
מגדל מפלצת הם סיימו לבנות
היא קובעת,
אני קוצב את העלמות האדווה
ומפורר נמלים בידי
ובכלל, פניי אל הים.
בעיניה אני רואה,
רעב חדש,
השתקפות המגדל הבנוי
וסגירת מעגל.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|