אתמול בארבע וחמש דקות אחר הצהריים אבא נעלם.
זו לא הייתה היעלמות תקשורתית, גם לא היעלמות וודאית.
בלי נקודה בלי פסיק בלי סימן שאלה.
קם והלך, בלי להביט חזרה.

הלך, ולא הותיר לי דבר. בעצם כן, אם מחשיבים את הבגדים שלו,
האפטרשייב, והנעלי בית. מלבד זה לקח איתו את החיבוקים,
הנשיקות, הבהייה הסתומה מול הטלביזיה.
פשוט, הכל הוא לקח לי.

את האכילה המעצבנת בפה פתוח, את הטיולים הארוכים בשבתות
שמשיות, את החיבוק הגדול הזה שעטף אותי, את הדמעה הקטנה שהייתה
זולגת אל בין זרועותיו, כמבקשת נחמה.
את האהבה, האמפטיה, הביקורת הבונה.
את השיחות הארוכות אל תוך הלילה כשבסופן הבנה חדשה שלא הייתה
שם לפני רגע.
את הבישולים המעולים שהעלו ניחוחות מפתים.
את הסלט קצוץ דק-דק שרק לו הייתה הסבלנות לעמוד ולקצוץ.
את הציורים בשעת לילה מאוחרת את העיני שוקולד חום-לבן שהסתכלו
בי במין הבנה תמידית.
את השיעולים הקולניים והנחירות בלילות החיוכים האינ-סופיים
והסיפורים מהצבא את הכול הוא לקח לי.
אבא שלי.

הלך, ולקח ושכח ובנה לו חיים חדשים.
עם פלזמה ומדיח ומכונת כביסה שמקבלים כעת את אותה אהבה.

אז אם תראו איזה אבא עם עיני שוקולד חום-לבן וחיוך גדול, הליכה
מסורבלת וכרס קטנה מבט כזה משועשע ונפש בודדה מסרו לו את
אהבתי, ואמרו לו שאני מחכה.