עוד יום רגיל, הרוח נושבת על העצים, יובש הקיץ דומם ובניגוד
אליו הענפים מרשרשים , לאורך הכביש ובדרך לתחנה.
אני חשופה לשאון המכוניות הנוסעות בכבישים, מחכה בתחנה, רציף 3
, עם הגב לכיון כפר סבא, הפנים לאוניברסיטה. התיק הכבד, עומד
להיות מורם על הגב, אני לא עצלה, אלא מלאת שמחה, בוודאי נשואה
באושר.
אתה שם, מעל מכנסי חייל. עיני נפגשות בך. עברו כמה שנים, כבר
שכחתי עד כמה פנייך דומות לפני קרפדה, אבל משום מה החזות
מתעתעת בי, לרגע נדמה לי שפגשתי בן אדם אחר, הרבה יותר רציני,
ארשת פניו רגועה והוא מביט בי ארוכות., לא היייתי מבחינה בך
בין כל העסקנים אילולא מבטך, עיני חמניה צהובות ירוקות, אתה.
אתה שואל מה נשמע בחיוך מעושה, שנמחק אחרי שניות, כליל ומותיר
עינים תוהות. אני דוממת רגע קט ואז מתעשתת ומחייכת חיוך ציני
אך אמיתי שמתיימר להיות עמוק אנחנו מדברים, אתה הולך לצידי
ומלווה אותי, באיזה תירוץ, אומר שממילא התכוונת ללכת לאותו
הכיוון.
אתה שואל אם התחתנתי, כשאתה מבחין בטבעת ולא נפגע בכלל לגלות
שכן, כאילו זה היה אך טבעי לקרות. אני עונה שבאושר ומאחלת לך
את אותו הדבר, אתה מעוות את הפרצוף באי שביעות רצון מההערה
ומוצא נקודה לתלות בה מבטך. אחר כך בא רצף השאלות, אם אני
אוהבת אותו, אם הוא עושה לי טוב, אם הוא טוב במיטה? אני עונה
את אותן התשובות הקצרות והחד משמעיות. שתיקה רועמת, אתה מתכוון
ללכת, אני עוצרת אותך. רן. שניה. אל תלך. אתה מתקרב לנשק אתי,
שואל אם אני זוכרת שאמרתי שאתה הראשון שלי ואת הסיפורי גמרא
שלך , שאישה כורתת ברית רק עם הראשון שלה ובדרך גם מזכיר לי
עוד נשכחות. אני מטה את פני ומוותרת על הגן עדן שלי איתך. לא
עושים טעות מיליון אלף פעם. שנינו בוכים, בכי מתפרץ ועוצמתי
ואני מבטיחה לשמור על קשר ומבקשת סליחה על מה שהיה. אתה סולח.
בבית, אני מתקשרת אליך בלילה לשמוע קצת מילים טובות של תמיכה,
אבל אתה מנתק לי. ושוב אתה מנתק לי . כמו פעם, רק שעכשיו
התחלפנו, אחרי שנים דברים באמת השתנו ובסופו של דבר אתה המסננת
ואני המסוננת.