זאת הייתה הפעם האחרונה שנכנסתי לפוגו. וכבר אז הייתי מבוגר
מדי. זה לא שהייתי מקומט או משהו, פשוט הייתי מבוגר מדי.
אבל רקדתי, אם אפשר לקרוא לזה ריקוד. דחפתי ילדים שקטנים ממני
בכמעט עשר שנים, בעטתי בעוד כמה. קיבלתי פיצוצים בכל הגוף,
וניסיתי להרגיש צעיר. האמת שאני לא בטוח שזה נכון להגיד את זה.
אני חושב שהרגשתי צעיר, עדיין, פשוט מתבייש להתנהג ככה. אתם
יודעים איך זה - "אתה צריך להראות לגילך". אם אתה מתקרב
לשלושים או אפילו 27 כמו שאני הייתי, אתה לא נכנס לפוגו. זה
מגוחך. זה שאתה עוד שומע מוסיקה שמצריכה פוגו זאת כבר הפתעה,
אבל אשכרה להכנס למעגל? אין מצב. כולם בני 17-18, בלי טיפה
שומן, בלי טיפה של כאב גב מהצבא, בלי ברכיים שהזדיינו בכל
השנים ששיחקת כדורסל - הכל טרי, בלי שערות ועובד כמו שצריך.
אבל אני יודע איך זה פוגו. חוץ מכמה גורילות שיכורות, כל
הבחורים במעגל - אפילו אלו עם המבט של הג'נוסייד בעיניים -
כולם מפוחדים. ככה זה רוקרים - אלה שנראים הכי קשוחים הם בדרך
כלל הכי דובוני אכפת-לי. אז כולם דוחפים במעגל, אבל אף אחד לא
מנסה להכאיב. רובם פשוט מנסים לצאת גיבורים ולזכור כמה שיותר
פרטים כדי לספר אחר כך לחברים, או אחרי 8 שנים לחברים אחרים,
ממש כמו שאני עושה עכשיו.
באיזשהו שלב הורדתי חולצה. כבר לא היו לי עשרת הקילוגרמים של
שרירים שהכריחו אותי להוסיף בטירונות. אז היו לי כתפיים גבוהות
כאלו וריבועים. אבל הם נעלמו יחד עם ריצות הבוקר, המד"סים
ובחינות הבר-אור. נשאר רק מה שניתן לכנות "שחיף", אבל שחיף עם
מטרה. וככה ביליתי את מרבית ההופעה - מתעופף לי מצד לצד. אבל
שולט בעניינים, מדי פעם חוטף - הרבה מחטיף.
 פעם אחת באמצע הגנתי על איזו בחורה אבודה שחטפה איזה מרפק.
הכי כיף להיות אבירי במצבים כאלה. זה כל כך שבטי. אתה הגבר
הערום והאלים שמגן על הבחורה חסרת הישע. ואז, איך שהיא מגיעה
לחוף מבטחים בקצה המעגל אתה חוזר לרקוד בטירוף, שאולי תראה את
הגב שלך חוזר לעניינים, מוכיח שאתה אחד מהציידים, לא
מהפרייארים הרגישים שצופים מהצד ואומרים "קלוט איזה פוגו". ככה
היא תדע שאתה זכר אלפא, לא איזה קוקסינל בטא או גמא, ואולי,
מאוחר יותר, תסכים לתרגל איתך את יצירת דור ההמשך על שק השינה
באוהל המלוכלך.
למחרת בבוקר התעוררתי לגלות שהפוגו צייר עלי סימנים כחולים על
כל הגוף. בחיים לא היו לי כאלה, גם לא כשהייתי צעיר ואמיץ
יותר. הייתי גאה בעצמי. זאת הייתה מלחמה בגיל. זה לא שאני זקן
או משהו. זה לא שניערתי את שערות השיבה שלי מצד לצד, זה לא
שבעטתי עם התותבת או שברתי את האגן. אבל עדיין נלחמתי בגיל.
בילדות הטפשית שבורחת.

עברה שנה ומשהו. הלילה הייתי בהופעה רצינית של להקה ממש
רצינית. ראיתי אותם מתעופפים באוויר, ראיתי אותם בועטים את
הקריזה של הגיל הזה במאה קמ"ש החוצה. הסתכלתי בזמן שעמדתי בצד.
מחייך ומשלים עם המיקום שלי, ועם מה שצריך לעשות, ועם מה
שמכובד ועם מה שנורמלי. קניתי עוד בירה ועוד בירה ועוד וודקה
ועוד בירה וכמעט ולא היה לי חבל. נשארתי בצד יחד עם האריות
הזקנים, צופה על הצעירים משחיזים שיניים, שולפים ציפורניים
ונותנים בראש. קינאתי טיפה אבל ידעתי - אריה זקן כבר לא רוקד
פוגו. אריה זקן רק מספר.