חודש וקצת עבר,
הלב שלי ריק עכשיו, נשאר רק טעם מר.
בזיכרונות אני רואה אותנו מחייכים, צוחקים,
באמת שהייתה תקופה נכונה, תקופה של אני ואתה.
בפעם הראשונה בחיי הרגשתי רגשות, חשבתי מחשבות,
היה לנו טוב ודימיינו בכיף את הבאות.
רציתי בשבילך נצחון והצלחה,
שתהיה במקום הראשון ותגיע להגשמה.
למרות הקשיים שלי החזקתי לך את היד ומעיניך מחיתי דמעה
וגם במעמד הנצחון חגגנו יחד בשמחה.
אך בדבר האמיתי יצאו נפסדים.
נשארנו בודדים.
אח"כ היה קצת מאוחר,
התרגלנו לשגרה וקצת היה קשה לשאת את המחר.
לא תמיד היית שם בשבילי,
התרחקת לאט לאט מעולמי.
שיחקנו את משחק החיים שלך,
ואף פעם לא הייתי במקום הראשון עבורך.
באהבה אמיתית אין משמעות לזמן, מקום ואווירה
נותנים הכל עמוק עמוק מהנשמה.
אז למה אני יושבת כאן בחדרי ובוכה?
מתגעגעת, נזכרת ולשווא קוראת בשמך?
כנראה שרצון זה לא דבר מספיק
ואם "זה לא זה" זה לא יחזיק.

לאט לאט אני משחררת
כבר לא שלך, אבל עדיין אוהבת.