הליכה מהירה כמעט ריצה לאן  איני יודעת הולך וחוזר, מין דחף
בלתי נשלט מתוכו מאלץ אותו להיות בתנועה, תנועה בלתי פוסקת.
הכרתי אדם כזה שלא ידע מנוח, היה מעניין אותי לעקוב אחריו,
להבין  את תנועותיו מחשבותיו, רצונותיו לעתים יצא לי לדבר איתו
על הא ועל דא. בעיניו היה משהו  מסקרן משהו שלא הצלחתי לפענח,
לעתים היה מחייך על צד אחד של הפה חיוך כזה מזלזל, הוא נראה
כאדם לא מי יודע מה, אך בכל זאת מסקרן, תמיד היה לבוש בקפידה
נעליו מצוחצחות למשעי תמיד הלך לבד .

אני מטבעי סקרנית, לפעמים הייתי משנה את מסלול הליכתי כדי
להיתקל בו. חשבתי דבקות במטרה תביא לתוצאה. ניסיתי בו זמנית
לשאול את עצמי מה מביא אותי לחדור לנשמתו של האלמוני הזה?
לא חזרתי לחטט למה ואיך, התמסרתי אך ורק במטרה אחת לפגוש אותו
כמה שיותר פעמים.
אבל בכל זאת ידעתי שאין לי זכות  לתכנן מזימה, זה לא הוגן הוא
אינו יודע מה התעלול שאני רוקמת כנגדו או אולי במעורבות כלפי
אישיותו שלו.

עניין של מצפון? לא, זה צורך של אדם להבין את זולתו אמרתי
לעצמי. כהגנה, ומנגד האם אדם לא יכול לשמור את פרטיותו לעצמו?
וכדי להשתיק את מצפוני  אמרתי לעצמי הוא הרי לא יודע משום
מזימה, אבל זה הסגת גבול, מה הסגת גבול  ?אדם צמא לא יגנוב מים
כדי לשתות?  וכך דו שיח ביני לבין עצמי על דרכי לספק את
סקרנותי.

הליכה מהירה כמעת ריצה ניסיתי להשיגו ללא הצלחה, רדפתי אחריו
הוא נראה מרחוק, הצלחתי לראות את הפניה ימינה שלו, והמשכתי
בכוון הליכתי בעקבותיו כן הגעתי לפניה ימינה, ראיתי שהוא עומד
שרגל אחד מונחת על קרש של המצחצח. נעליו תמיד הבריקו מעניין
למה התמסר כל כך לנעליו למה הקפיד דווקא להראות את ברק
הנעל,חשבתי אולי זה חינוך מגיל הרך או אולי זה דיבוק.  

בלי היסוס ניגשתי לידו ואמרתי נעליים מבריקות, הוא זרק אותו
חיוך לגלגני מצידו הימני של הפה.
שאלתי אותו אם הוא הולך לספסל שליד הצרכן הוא לא ענה רק נדנד
בראשו לאות כן, אני אתקדם אמרתי לו, הוא חייך את החיוך
הלגלגני. הלכתי לספסל שליד הצרכן ישבתי כחצי שעה הוא לא הגיע
.
כעשרה ימים לערך אחרי פגישתנו אצל המצחצח, יצאתי בבוקר מוקדם
לא כמנהגי לדוכן העיתונים
במרחק מה הבחנתי בו האצתי את הליכתי, הגעתי בטרם פנה ללכת.
"בוקר טוב" אמרתי, ענה לי "בוקר אור"
אותו חיוך על צידו הימני של הפה שלא נמחק, ,חשבתי שעלי לעשות
סדר בראשי, מה לי ולכל הרוחות האלו שדבקו בי? מה לי ולזה .אחרי
כן חזרתי בי ואמרתי המשיכה אל הדמות הזו אם היא הופיעה חזקה
עליה שיש לה סיבה. שאלתי אותו אם הוא הולך לספסל שליד  הצרכן
ענה לי לא, שאלתי לאן פניו מועדות והוא אמר לי לביתו לאכול
ארוחת בוקר,שאלתי מה הוא מתכון לעשות אחרי כן והא אמר לי שהוא
הולך לבקר את אביו בבית אבות ברכתי אותו בשלום ונפרדנו.

בדרך חזרה אל דוכן העיתונים הרגשתי הרגשה מוזרה מצד אחד רציתי
להכיר את האיש ומצד שני רציתי להכיר את עצמי. מה מביא אותי
לרדוף אחרי אדם שלא מגלה עניין בשום כלום חוץ מהברקת נעליו
חשבתי אולי אני.
ממלכדת את עצמי ללא יודעין. פיוס עצמי מביא אותי אל תכונותיו,
עקביות אמרתי,  נעליים מצוחצחות,
חיוך על צידו האחד של הפה הליכה מואצת, תמיד לבוש בקפידה. מה
עוד? לשם כך עלי להמשיך במרדף.
בימים הבאים התהלכתי ומועקה בליבי, זה האיש הפך חלק מחיי, לא
הפסקתי לחשוב עליו והמשכתי לסלול את דרכי במרדפים אחריו. עברתי
דרך הספסל מספר פעמים ואין, עלה בי חשש שמה יעלם.
אך לא. הבחנתי בו עשיתי עצמי שלא ראיתי אותו, רציתי שהוא יזום
את המפגש ואמנם יזם שלום אמר.
מה שלום אביך? פתחתי, אבי מת כך נאמר לי בבית אבות. תוך כדי
הליכה הגענו לספסל שליד הצרכן. הוא ישב קודם, הבנתי שחל שינוי,
הוא מת לבד כך הוא רצה ללא הלוויה בלי הספדים, בלי מצווה אלו
בקשותיו.
דיבורו נעשה מהיר בשצף קצף  כאילו זה עתה יצא מצינוק. גם עיניו
הבריקו ומראה פניו צעיר יותר החיוך בחצי פה נמחק. אתה מצטער?
פתחתי. לא ולא - אמר, אבי היה גיבן, בכפר מעולם לא קראו לו
בשמו, קראו הגיבן, כך נהוג היה בכפר הייתה אישה בכפר שצלעה שם
הגנאי שלה היה הרקדנית הליכתה דמתה לריקוד אחר היה עיור קראו
לו העיור. בגלל היותו גיבן הרגיש נחות אני הייתי הקורבן הבלעדי
שלו.  
הוא  כפה עלי מעשים שלא תאמו לאישיותי לרצוני עוד משחר ילדותי
היו לי רצונות שלא בדיוק תאמו את המקובל, מעולם לא היה לי פחד
ממה שהבריות יגידו תמיד שמעתי לליבי ולמוחי, משום כך אבי היה
מתרעם כנגדי.
ידעתי שיבוא יום ואהיה בן חורין על חיי, רוב ימיו לא קשר קשר
עם איש מלבד הסנדלר, שאותו ביקר מידי יום,  לפעמים הייתי עובר
ורואה אותם מתלחשים, כאילו טומנים בליבם סודות כמוסים. מכל
השנים  שעברו עלי. לא זכור לי קרוב משפחה שפקד את בתינו, היה
מצוה עלי לבקר בבית הכנסת בערבי שישי. לא הייתי הולך. פעם אמר
לי שאין לו חיבה אלי, בתוכי אמרתי גם לי לא. לפעמים שכעסו היה
נמוג, היה אומר לי מדוע אינך מתנהג כשאר הבריות? הייתי עונה
שאינני חקיין התנהגויות אין ברצוני להיות מונחה על ידי איש,
היה יוצא מדעתו גם בגלל אדישותי המופגנת. יד מעולם לא הרים
עלי, מעולם לא שם את ידו על כתפי לחבקני, בחגים היה מתארח בבית
הסנדלר אני לא רציתי ללכת אף פעם.
פעם אחת שאלתי, למה אני לא רשום בבית הספר? הוא לא ענה לי מיד
כאילו חיפש תשובה מתאימה בית ספר אמר, הרישום לא מתאים. ודאי
שלא הבנתי אז אולי גם אשמתי, שלא עמדתי בתוקף לדעת עזבתי את
הנושא, והוצאתי אותו מתחום חיי, עוד מגיל קטן עבדתי בעבודות
מזדמנות, בעיקר בחנות הספרים המשומשים. שם הייתה לי הזדמנות
ללמוד לקרוא ולא לקח הרבה זמן עד שהפכתי לתולעת ספרים. היו
לילות שלא ישנתי כלל קראתי עד אור הבוקר.

המשפטים זרמו ללא מעצור כאילו הוא רגיל לדבר איתי מימים ימימה
לא שאלתי דבר, היו לי שאלות רבות אך נמנעתי מלשאול כדי לא לנתק
את חוט החשיבה שלו. המשך דבריו נעשה יותר איטי, נראה מהורהר.
בבית אבות נתנו לי צרור חפציו, - אמר -  והדגישו שבתוך החבילה
יש מכתב המיועד לי. עברו כחודשיים עדיין לא פתחתי את החבילה,
יש בדעתי עוד היום בשובי הביתה לבדוק את החבילה,  ברגע זה
הרגשתי את לחץ דמי, מה יהיה אם לא אראה אותו יותר ולא אדע את
תוכן החבילה?  ומה כתוב במכתב, אי שקט פקד אותי הוא הרגיש, שאל
אותי אם הרגשתי לא נוחה עלי, לא הזזתי עפעף נענעתי בראשי,
חשבתי כל תנועה עלולה להרוס לי את הסוף. נצמדתי לספסל הרגשתי
שרגלי לא נשמעות לי,  המזימה. לא ידעתי את נפשי. חששתי פן ישאל
שאלה שתשובתי  תביא להסגרתי, שתיקתו הממושכת גרמה לי לאי
נוחות, התאזרתי בסבלנות הוא לא המשיך בדבריו,  והיה עלי להחליט
אם לבקש ממנו לספר לי את תוכן המכתב, לפתע הוא קם איחל לי ערב
טוב והלך לדרכו.  

המכתב, אמרתי לעצמי,  לא גיליתי שום עניין מצידי לא שאלה ולא
בקשה רק הקשבתי. הרגשתי ריקנות תהומית, אזלת יד חזרתי אל ביתי
מובסת, כל אותו ערב עטפו אותי ערפילים, מחשבות התרוצצו במוחי
ומשכו מצד אחד לשני.
בימים הבאים הלכתי אל הספסל שליד הצרכן כל יום  בשעה אחרת.
ימים רבים עברו, ניסיתי להעסיק את עצמי, הלכתי לחנות הספרים
המשומשים חשבתי לשאול את המוכר אך  לא ידעתי את שמו של
מיודענו. לקחתי ספר בהשאלה תמורת כמה פרוטות. לקראת הערב יצאתי
אל הסנדלר - לא הייתה לי סיבה. עמדתי בפתח הסנדלריה. כעבור
מספר רגעים, פנה אלי הסנדלר ושאל "מה הבאתי לתיקון?" עניתי
שהנעל נפלה לי בדרך ומיד פתחתי האם ראתה לאחרונה את הגיבן?
הביט בי  בתמיהה ואמר הוא אינו בין החיים ומה עם בנו?
עזב את כלי עבודתו, נשען על הכסא ובהרגשת רווחה הביט בי ארוכות
אין הוא בנו של הגיבן, הוא בני שלי אמר.