תמיד אמרתי לה לבוא עם שלל בלונים צבעונים ולהפריח אחד אחד אל
השחקים וכל בלון יתעופף לו אל דרכו ללא פחד מהגובה האינסופי או
מהתפוצצות פתאומית.
וכשאמרתי לה את זה, חייכתי חיוך רחב, מן חיוך כזה שמחייכים
כשרוצים לשמח מישהו עצוב, או סתם עצבני. כמובן שהוספתי חיבוק
גדול, למרות שאני די קרירה באופיי, אך עם בקשה כזו גדולה
מוכרחים להוסיף תמורה. לא שכחתי לומר לה שתקנה זיקוקים ועוגה,
אני לא אוהבת שוקולד אבל בדרך כלל כולם אוהבים אז עדיף.
אני לא ממש יודעת את הדרך לשם, כלומר, אני יודעת היכן זה בערך
אבל לא ידוע לי השביל המסוים, אבל היא טובה בזה, היא תמצא את
הדרך לשם, עוד כשהיינו צעירות מאוד, היינו הולכות לקטוף תפוזים
במושב שליד, ותמיד היא ידעה לנווט את דרכנו חזרה לאחר שאבדנו
בפרדס לאחר גניבת התפוזים,ידענו שזה מעשה שאסור לעשות, אפילו
נחשב לגניבה, אבל מי יישפט אי פעם על גניבת תפוזים? מילא
דובדבנים, אבל תפוזים?,
לכן סמכתי עליה שהיא תמצא את הדרך לשם, לא רציתי לנסוע ולהוביל
אותה לפני, זה סתם הורס את כל ההפתעה. אני שונאת שהיא בוכה,
מכל דבר היא מתרגשת, תמיד כשהיינו רואות תוכניות אירוח
בטלוויזיה היא הזילה דמעות, סתם כך, אם המרואיין היה מתרגש
ומעלה דמעה, פתאום גם היא. וכשהיא הייתה מעלה דמעות הייתי
מרגישה חסרת רגישות, לא הבנתי למה אני לא מתרגשת בכלל, איך אני
יכולה להיות חסרת רגישות לאדם שמספר בשידור חי איך זרקו אותו
מהבית לפנימייה ועל התאקלמות קשה כי ילדים זה עם אכזר..ובלה
בלה... את האמת זה אפילו די משעמם אותי. והרי כל הסיפורים שלהם
דומים, ומכל התכניות ראיון האלה אפילו פעם אחת לא שמעתי אותם
מספרים על מהות החיים, על הדברים הזעירים שמשמחים אותם סתם ככה
במשך היום, למשל אני, אני כל כך אוהבת את הריח הזה של הגרביים
המסריחות של אחותי, תמיד יהיו מסריחות, לא משנה אם היא יצאה רק
הרגע מהמקלחת, או אם חזרה מטיול שנתי של ארבעה ימים. אלה
הדברים שמרגשים אותי, כי בכל פעם שאריח ריח דומה לריח הזה, גם
בעוד המון המון שנים, אזכר בתקופה המדהימה הזאת. אלה דברים
שמרגשים אותי.
אבל לא אותה, היא בוכה מכל אחד שמעלה דמעות כי כאב לו מעט
בילדותו, והכי הרג אותי, הכי הרג אותי זה כשאמרתי לה להביא
בלונים גם אז היא בכתה, היא לא יכלה לשמור את הדמעות לאחר כך?,
גם אני בכיתי איתה, טוב כי זה כבר קשור אלי... מדברים שקשורים
אלי אני בוכה, אבל לא הרבה.
אז התחבקנו וקיוויתי שהיא תשמור את הדמעות שלה ליום הזה, ליום
שבו תתהלך על השביל ותחפש את קברי ותפריח את הבלונים.
את יודעת שזה קשה לי לא? אז מה את בוכה?