נכתב במקור בגואה, הודו, 16.1.04, נערך והושלם לאחרונה



אחרי שיום שלם הסתובבתי בקודיקנאל (עיירה קטנה בדרום הודו), אני מחכה לאוטובוס
הפרטי שאמור לאסוף אותי בשעה 9 מהגסט האוס. השעה היעודה הגיעה, והאוטובוס אינו
באופק. בעל הגסט האוס אומר לי שאם הוא לא יגיע תוך רבע שעה, אז נרד יחד לתחנת
האוטובוס ונראה מדוע יש עיכוב.

כך אכן עשינו.

בדרך לתחנת האוטובוס, הוא עוד מצביע על אוטובוס ומציין שזה האוטובוס שלי ושהוא
מייד ייגש ויטפל בענייני המושב שלי בנסיעה. שמח וטוב לב (עוד לא הייתי אז
עו"ד), פניתי איתו למשרד חברת האוטובוסים, שם נתקלנו בפרצופו המופתע של מנהל
החברה. הוא אמר משהו לבעל הגסט האוס, שהיום אני יכול לשער שזה היה משהו בסגנון
"מה אתם עושים כאן, לא הודיעו לכם שהנסיעה בוטלה?", בעל האכסניה עונה לו והם
מחליפים בינהם עוד מספר משפטים. אני מבחין בזה שמשהו אינו כשורה ושואל את בעל
האכסניה אם יש בעיות.

התשובה היא כמובן "NO PROBLEM". מיד אח"כ הוא נעלם והולך לדבר עם נהג
האוטובוס, אחרי כמה דקות הוא חוזר ומתיישב לידי (אני אומר לעצמי: "זה לא יכול
להיות סימן טוב"). אז הוא מתחיל להסביר לי באנגלית מגומגמת (שמתם לב פעם
שכשהודי מתחיל משפט ב - "Actually" שנשמע יותר כמו "אח'שלי", זה בד"כ אומר
שאתה הולך להדפק דיי חזק?), שבאוטובוס יש תקלה והמכונאי יגיע כנראה רק מחר
בבוקר. הוא מרגיע אותי ואומר שאני עדיין יכול להגיע ליעד שלי באוטובוס מקומי,
בתשובה לשאלתי אם יש אוטובוס מקומי ישיר ליעד, אני מקבל את התשובה הזוועתית
"לא, אתה צריך להחליף שני אוטובוסים בדרך, אבל אני אסביר לנהג האוטובוס המקומי
שיחבר אותך לאוטובוס הבא".

הנה התחילה המגרנה.

כיוון שאין לי ברירה (יש לי כרטיס לרכבת מעיר היעד בשעה שש בבוקר), אני עולה
על האוטובוס המקומי. כמובן שכדי להשלים את התענוג, הספסלים צרים מלהכיל את
הרגליים שלי (ואני לא גבוה במיוחד) ולפני (בקו ישיר למקום בו המגרנה שלי
מרגישה כמו פגיון שתקוע עמוק בתוך הגולגולת שלי) יושבת ילדה שלא מפסיקה לצרוח
ולבכות לאורך כל הנסיעה (כשעתיים באוטובוס הראשון).

שעתיים אח"כ, אנחנו נכנסים לתחנה בראשונה, רק אז נזכר נהג האוטובוס לספר לי,
גם הוא באנגלית משובשת, שבעצם אני צריך להחליף שלושה אוטובוסים ולא שניים.
האוטובוס הנוסף, מוסיף גם שעה לנסיעה (זה אחרי שבעל האכסניה הבטיח לי שההבדל
בין המסלול המקורי של האוטובוס הפרטי למקומי, הוא שעה אחת בלבד). תענוג!

כך המשכתי להטלטל לי בין תחנות לילה שלם, עד שלבסוף הגעתי למטופאלאים (בשעה
חמש לפנות בוקר, במקום בשלוש, בתכנון המקורי). כמובן שגם הבטחת בעל האכסניה
שבתחנה קיים מלון, אשר בו אוכל לנוח עד שעת הנסיעה, הייתה מנותקת מהמציאות,
שכן בחמש לפנות בוקר, כל מה שהיה בתחנה (מלבדי), היו מספר קבצנים מפחידים
למדיי וכמה כלבים משוטטים וכך נשארתי לי בדד בחושך כמו פולני טוב.

בסופו של דבר, הנסיעה והסיוט הזה השתלמו, הרכבת שחיכיתי לה, הייתה רכבת קיטור
מדהימה שעושה מסלול מדהים של כ- 50 ק"מ בהרים בכ - 6 שעות (תכלס, יכולתי ללכת
לצידה לאורך כל הדרך).