ומחר אני לא אהיה כבר סופרמן. אני אקפל את הבגדים יפה ואניח על
הכיסא, אומר שלום ולהתראות כמו שצריך. אני אקח את הכפפות ואשים
במגרה, הגלימה תכנס לתוך מזוודה ישנה שתשכח בבוידם. אחר כך אני
אסתובב בבית במשך שעות ואשים את כל מה שחשוב לי בתוך קופסאות
של קרטון. ארוקן את המדפים, את הארונות ואת הראש. אני אכבה את
האור ואכנס למיטה. אתעטף בשמיכה הפרחונית של אמא.

מחר אני לא אהיה כבר פרח. אני אקח את כל מה ששלי. גם את כל מה
שלא שלי. אספור את כל הטעויות שלי ואתלוש אחד אחד את עלי
הכותרת שמעטרים את ראשי. עד שאקבל תשובה ברורה. אני אטבע בערמה
ענקית של דפים מקומטים. אכתוב מאה עמודים מרוחים בהגיונות
פילוסופיים.

מחר אני לא אהיה כבר עיפרון. אני אחליק מתוך היד החמה אשר
אוחזת בי, אחדד את עופרתי עד שתשבר. אחר כך אני אקח דף שחור
ואקשקש עליו. ושוב אתחדד. עד שימאס לי. עד שאהיה כל כך קטן שלא
תוכל יותר להחזיק אותי בידי שלך.

מחר אני לא אהיה כבר אוויר. אני אכריח אותך לנשום אותי, לטעום
אותי, לחוש אותי. אשאב לתוך ריאותיך באופן בלתי נשלט. אצטנף
בתוכך בחמימות. אעלם כלא הייתי.