אני לוגם מהיין ארוכות, ולבסוף מניח את הבקבוק על שולחן
הכתיבה.
מצדו השני של השולחן ניצבת הקופסה המפוארת, עם הכיתוב הפלצני,
שמעולם לא הבנתי מדוע קנו לי חבריי, אולי לשם מטרה זו ומטרה זו
בלבד, אלא שהייתי צריך להגיע לכך לבד
האקדח בפנים הוא 9 מ"מ מהדורה מוגבלת, עם ידית מעץ, שעליה
נחרט:"לחבר הטוב, בהוקרה".
אני שולף אותו משם כמעט בחזות אימה, מכוון לעבר המראה הניצבת
מולי, מנסה לראות האם אזכה לרחמי שלי אך כל מה שאני רואה הוא
את האקדח, מוחזק ע"י כוחות  המשיכה. אני מניח אותו לרגע על
השולחן וחוזר ליין, ולמכתב, ומזכיר שם שאני רוצה שכל החבר'ה
יצחקו בהלוויה.
וליצן, כן, ליצן שינפח בלונים בצורת חיות לילדים ובצורת אקדחים
למבוגרים, מעין זיכרון מתוק לדברים עברו. אני מניח את העט,
ולוגם מהיין שוב, הטעם שלו הפך מר הגיע השעה, הרעמים קוראים לי
מבחוץ.
והיא, בתמונה הקטנה שהיא השאירה כדי שאזכור שתמיד אוכל לצלצל,
גם כשאנחנו לא ביחד, אבל זה כבר לא מעניין אותי. אני מניח את
הכל, ומרים את האקדח, בוחן אותו כאשף לבסוף, היריה החלקה חודרת
ישר לרקה, הרעש מתערבב עם הרעמים בהרמוניה מושלמת, צליל
חד,כמעט מושלם.
אני נשאר לשבת על הכיסא, נותן לפרץ 10 החלקים של הכדור לרקוד
סביב המחשבות הריקות שהשארתי מאחורי.