סונטת האביב של העלים יפה היא,
ענוגה שירתה מכל תאוות הבשר
ומתוקה שירתה יותר מכל שפתי אישה
וכשאשמע אותה מתנגנת באוזניי,
מחלחלת בעורקיי ,זורמת בדמי
אדע כי הגיע השעה,
וכי גם במוות, יש שמחה
כשם שכשמקן החוחיות שבחצר הגן
נופלת ביצה, מתנחמת הציפור בביצה שנשארה
וכשם שכשעלה נופל יוצא אחר, אשכב
גם אני במיטה הלבנה, ואחלום על עולם
שכזה, וכשאקיץ ואשאל יחשבוני למשוגע
וינשלוני מכל מגע, אך אדע כי ראיתי
אמת לאמיתה, ואת סונטת האביב אזמזם בגאווה