פסנתר טרגי נשמע ברקע. כל צליל מופק ממנו כמו ביסורים. וכך גם
היא מתענה ביחד איתו. שונאת את עצמה על הרצון, על התשוקה. הוא
לעולם לא יבטח בה יותר. היא לעולם לא תוכל להביט יותר בעיניו.
הוא לעולם לא יאמין למילה שלה, היא לא תנסה לשכנע אותו.
כורעת על הריצפה הקרה, הבכי חונק אותה ומכאיב לה בכל פעימת לב
מחדש. רצתה להגיד לו שהיא מצטערת, והוא רצה להגיד לה שתמיד
יאהב אותה. שניהם שתקו, ידעו שאי אפשר לתקן.
הוא חשב שהיא שלו לעד. היא חשבה שהיא אוהבת אותו. והגשם אמר את
הכל. הקירות ביניהם עמדו, לא הצליחו להכיל את הרגשות כולם.
האוויר לא הספיק כדי לנשום לרווחה. לא הייתה בעולם תקנה.
הוא לא הצליח לשנוא אותה, למרות שרצה בכך יותר מהכל. היא ידעה
שהוא לא יסלח לה לעולם. היא קיוותה שלא יעזוב אותה. הוא קיווה
שהיא תלך. ליבו היה שבור, ובפעם הראשונה הוא רצה להרוג אותה.
היא ראתה אותו בוכה בפעם הראשונה, וזה היה בגללה.
הם חשבו שיצליחו לעבור את זה ביחד. למרות שהיא ידעה שלא יסלח,
והוא כבר לא ידע אם היא תאהב. אולי היה עדיף להפרד, אבל בדלת
עמדה דמות קטנה שהסתכלה מהצד, ולבסוף אמרה "אמא, אל תבכי..."