היא עמדה שם, גופה העליון נשען על מעקות הסול ומרפקיה מתרפקות
בשקעים העדינים שהתירה. מביטה בהשתעשעותם של קטני הקומה
הטהורים האלה. הם מקפצים להם על טרמפולינה עצומה מלאה באוויר.
צחוקם המתגלגל מהדהד באוזניה גם כאשר היא עולה על האוטובוס
המיוחל.
אישה יפה, שיערה גולש כסלילי נחושת וציבעו בהיר ככלות השנים
שחלפו. עיניה הכחולות בוהקות כשל ילדה תמה המתבוננת בחלון
ראווה של חנות ממתקים שלעולם לא תהיה שלה. על פניה שקעי העבר
אשר למרות גילה המכובד מסתמן יופייה מבעדם.
"לעולם לא היה לך אחד משלך נכון?"שאלתיה, דמעותיה נטפו כיורה
על לחייה המחוספסות, והיה נדמה שתכול עיניה זולג עמן, "הכיצד
את יודעת? ומדוע את שואלת ?!" נזפה בי.
בנימה שקטה השבתי, "הבטת בילדים ההם כפי שאני מביטה ברגלי
אנשים כאל דבר שלעולם לא היה לי"
היא הרכינה את ראשה וזיהתה את רגלי המזויפת.