חמש שנים עברו, אמא -
ושנים, כמו שנים,
נמנות בדקות, בשעות,
בימים, בחודשים,
שמתפתלים ומלמדים
אותנו שוב איך למצוא
את האושר בדברים הקטנים.

אחרי שנפטרת, את יודעת, כתבתי דיאלוג
עם כרטיסן רכבת דמיוני;
בזמנו הוא התעקש שהזמן יעבור -
"לא מהר מספיק", אמרתי אז אני.

הוא צדק, מסתבר, אותו כרטיסן
ובין תחנות לגלגלים לממתחים,
בכל רכבת משתנים מושגי הזמן
ועמם גם האבק בדרכים.

קצת אבק זה טוב, אני חושבת -
הוא מכסה על הזוויות החדות;
מרכך את התמונות מאחורי המסגרת,
מפנה קצת מקום לזיכרונות.

זיכרונות של במיה קצוצת ראש וזנב,
מתייבשת בשמש בחצר;
של חצילים קטנים מוחמצים שעכשיו
נחים אצלי במקרר.

כמו אלוהים, גם הזיכרון
נמצא בדברים הקטנים
כמו חריקת מגירה בארון
וריח נתחי עוף מיטגנים.