כמה שזה לא הוגן. עוד כמה החיים יכו ויעמיסו דווקא על אלו שזה
הכי לא מגיע להם.
עוד כמה תמימות תתפוגג בין ערפל של מודעות, עוד כמה אפשר. ומה
יישאר בסוף.
זה לא הוגן. או שכן? מה זה צדק בכלל?
האם הצדק מגיע למי שצודק? או למי שיודע לדרוש אותו?
צדק מגיע לתמימים? או למודעים?
בא לי לתת סטירה לעולם הזה, להעיר אותו משנתו העמוקה.
בא לי לטלטל את הכל, להעיר את העולם. השמש לא עושה את תפקידה,
אולי גם היא צריכה להתעורר.
אבל איך מעירים שמש?

שאלות תמימות נראות לי מפגרות. אבל הם כל כך לא.
למה אני מתביישת לכתוב את זה, כי זה קלישאה? למה?... למה יש
פיגועים? למה אנשים צריכים לשבת במקום שהם מגדירים אותו כהבטוח
ביותר והוא בסוף מתפוצץ? תרתיע משמע.
שאלה תמימה, שאלה טהורה. אבל זה נכון. זו שאלה מטומטמת.
כי התשובות נמצאות בחדשות. כי יש מלחמה.
מה זאת מלחמה?
שני צדדים שנלחמים על משהו. למה?
אף אחד לא יודע.
שאלה מפגרת.
עולם מפגר.

הגעגוע ממלא בי כל חלק ריק , עד שלא נותר בי אף לא חלל אחד.
אולי זה מרגיש מלא, אבל זה ריק כל כך.
מלאה באוויר.
כן אה...
תפסיקי לבכות, איזה קטנונית... למה מה חסר לך?
ממש מסכנה. תפסיקי לרחם על עצמך.
מעירה את עצמי.

אבל מה זה משנה, שירי הערש של העולם המזדיין הזה במילא ירדימו
אותי בעוד כמה שניות.
העולם יכסה אותי עוד מעט עם השקרים שלו, ויגיד לי לילה טוב.
יתלה לי כמה כוכבים מעליי, כאילו אני תינוק בעגלה.
יסתובב לאיזה כיוון שירצה, להסתיר לי את השמש.
וכשאתעורר ארחם על עצמי.
ממש לא!!!

איך הוא אמר להם, בתעוזה, בעוצמה כריזמטית לשתוק. איך הוא
בתנועת יד זעומה שינה הכל...
איך הייתי רוצה להיות גם ככה.
איך הוא דרך עליהם, איך הוא רמס את כל מה שהכיר... והם שתקו.
איך נשבעתי לא להיות מאלו ששותקים - אבל גם לא מאלו שדורסים.
ואיך עכשיו אני כלום.

אז מהו בעצם צדק? זה שניתן למי שצודק?
או מה שניתן למי שיודע לדרוש אותו?

צדק בשבילי הוא דממה.
שקט מוחלט לכל הסובבים. רק עולם מפגר, קלישאות, והרבה אור.