מוות ואני נמשכים אחד לשני זה שנים רבות. סיפור אהבה בהמשכים.
מרקדים אחת סביב השני את ריקוד החיזור הגרוזיני המסורתי על
קצות האצבעות. הוא עם כובע הפרווה והחרב,  אני עם הצמות
הארוכות והמטפחת הרקומה.
כמה מתאים שמוות הוא ממין זכר. מעניין, גם אלוהים. גם סטן. אני
חווה אותם כגברים. הגברים החשובים בחיי.
מוות דומה לסנטה קלאוס שפנה לחברת הפרסום הלא נכונה. יחסי
ציבור זה הכל היום.
קורבן המוסכמות והדעות הקדומות. מת, תרתי משמע, להיפטר מהגלימה
השחורה ולא מצליח. מת להסיר את פני הגולגולת ולא יכול.
הרי רגע ההופעה לעולם לעיתים טראומתי יותר ולא שונאים אותו.
מוות הוא אחות מיילדת, רק לכוון ההפוך. מחזיר לחיק הגבר החשוב
מכולם.
אני מרבה לדמיין איך זה יהיה, כמו בילדותי כשדמיינתי איך יהיה
המשגל הראשון שלי.
בעצם זו השוואה קצת נחותה. מוות, אל תיפגע.
ובינתיים אני לומדת. לומדת לאהוב אותו. מתכוננת אליו, לאירוע
החשוב בחיי.
מוות הוא חבר אמיתי. רק עליו אפשר לסמוך ורק בו לבטוח באמת.
נאמנותו מרגיעה, מנחמת.
אני יודעת מה מפחיד אנשים. ברגע האמת אין דרך חזרה. אין
טיוטות, חזרות גנרליות, כלום. הפרמיירה מתחילה. איך לא רואים
שזה מה שכיף בו? חוסר חופש בחירה מוחלט. אם זה לא החופש האמיתי
אז מה כן? ובכל זאת גם בי יש איזושהו פחד מאוד בסיסי. כמו גור
חתולים פצוע שנלחם ובורח כששמים אותו בקופסה כדי לקחת לווטרינר
אני חוששת להרפות מהחיים. נועצת ציפורניי בפינת הספה הישנה.
מיאו! מיאו!