כמו עכבר בתוך קופסה
שהיא בעצם יחידה סגורה
אתה יושב בלי כל מעש
מחכה כבר לצאת החוצה
כולך מתמלא כעס
אתה מתנוון בלי כוונה
ואז אתה עובר למחלקה הפתוחה
שהמקום אותו דבר רק יותר גדול
והפעילויות לא בבחירה אלא חובה
ואומרים לך מה לעשות בלי לשאול
כל שעתיים סיגריה כמו התעללות
זה לא מגן עליי, זה טיפשות
המטפלת מתייחסת אליך כמו כלב
ומה שמתנפץ יותר זה רק הלב
אז אתה כל היום עסוק
איך להתאבד במקום הדפוק
מעביר את זמן ונואש לריגושים
לפחות משהו בין הזומבים
את המסדרונות כל הזמן מנקים
כאילו אנחנו חולים מדבקים
הרוב אנורקסיות אז האוכל גם
מה לעשות שהראש שלהם נסתם
עד שאתה משתחרר לחייך הרגילים
אתה מהמקום הזה רק בפחדים