[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"לדידו של אחד הגנוסטיקנים הללו, העולם הנגלה הוא בבחינת
אשליה, או - ליתר דיוק - סופיזם. הראיים והאבהות נתעבים
(mirrors and fatherhood are abominable) משום שהם מכפילים
ומרחיבים אותו" (מתוך הסיפור "טלן, אכבר, אורביס טרטיוס" לח"ל
בורחס)


את האיש פגשתי לראשונה לפני חמש שנים לערך, כאשר עשיתי את דרכי
מהבסיס העלום בו מסרתי את הציוד הצבאי שעוד נותר לי וחתמתי את
אותה פרשה לא נעימה בת שלוש שנים וארבעה חודשים. היה אחד
באפריל. השרב הראשון של האביב. התחנה המרכזית בבאר שבע כמו
מעצימה את החום המעיק ממילא. מתנת השחרור שהענקתי לעצמי בדמות
פחית מיץ תפוחים הייתה קולעת בהרבה ממגן ההוקרה שקיבלתי
מיחידתי שלא סיפק הגנה ובוודאי גם לא הוקרה.
"אחי אתה יכול לעזור לי חמש שקל או משהו? אני צריך להגיע
לנהריה."
"נהריה?" שאלתי בחשד. הבטתי באיש. בדיעבד אני קורא לו איש אבל
אז חשבתי שהוא ילד או נער.
"אמאשלי חולה מאד ומאושפזת בסורוקה. אתה יכול לעזור לי חמש
שקל?"
"הנה זה מה שיש לי", לא האמנתי לו ובכל זאת נתתי לו את חופן
המטבעות שניפחו את הארנק שקיבלתי במתנה בבר המצווה שלי. היו שם
הרבה מטבעות אבל ערכם לא עלה ודאי על חמישה שקלים.
"וואי תודה גבר."
"רגע, אתה רוצה אולי לשתות משהו או לאכול?"
הוא נראה כחוש, עיניו השחורות היו שקועות עמוק בארובותיהן,
שיערו השחור לא היה ארוך, אך ניכר בו שהוא סבוך ומאובק, עורו
היה צרוב קלות מהשפעת השמש האביבית, הזיעה והפיח הנפלט מאגזוזי
האוטובוסים. הוא לא היה גבוה והמראה הכללי שלו היה כשל נער
צעיר, אולי כבן ארבע עשרה.
"בן כמה אתה?" שאלתי. המראה הכללי שלו עורר בי רחמים. חשתי גם
התנשאות, אותה לא ביקשו ממני להשיב יחד עם זוג מדי אלף, חגורה
צבאית, קיטבג ונעליים קלות. הרחמים וההתנשאות גרמו לי לרצות
להכיר את האיש קצת יותר.
"בן כמה נראה לך?"
"לא יודע, ארבע עשרה, חמש עשרה."
"אני בן תשע עשרה."
"לא יכול להיות."
"נשבעלך, הנה תראה תעודת זהות שלי."
"אתה באמת בן תשע עשרה." תמיד היה נדמה לי שתנאי חיים קשים
גורמים לאנשים להיראות מבוגרים מכפי גילם, כך לפחות הסבירו לנו
בסיורים ביד ושם כשראינו את התמונות שצילמו חיילי בעלות הברית
במחנות המשוחררים. רציתי לשאול אותו איך הוא הגיע לכאן. רציתי
לשאול אותו איפה אמא שלו באמת. רציתי שהוא יספר לי על הילדות
שלו, שבטח עברה עליו בקווקז אם לשפוט על-פי שאריות המבטא שלו.
בעיניים שלו ראיתי שהוא כבר חסר סבלנות ורוצה להמשיך להסתובב
בתחנה.
"תודה רבה."
"להתראות" השבתי. הוא המשיך לעבור בין האנשים ורובם פשוט הביטו
דרכו, כאילו היה חזיון תעתועי החום והפיח.
כשחזרתי אל התחנה המרכזית כעבור שבוע ראיתי את האיש שוב, הולך
בין האנשים ולעתים רחוקות מקבץ מטבעות. אני לא בטוח, אבל נדמה
היה לי שהוא לבוש באותם הבגדים בהם ראיתי אותו בפעם הראשונה.
עמדתי במפגיע במסלול בו עבר האיש, רציתי לפגוש בו שוב. חשבתי
מה אשאל אותו עכשיו, האם אוכל להבין איך בחור צעיר שנראה בריא
מגיע למצב של קיבוץ נדבות בתחנה המרכזית, איזו טראומה ודאי היה
צריך האיש לעבור כדי להיפלט משורות הנורמליות אל הסף, אל
השוליים. קיוויתי בסתר לבי שגם הוא יתעניין בשלומי, מה אני
עושה בבאר שבע, למה החלטתי לדבר אתו כשכולם מתעלמים ממנו או רק
נותנים לו קצת כסף כדי שילך.
"אחי, יש לך אולי איזה כמה שקלים לתת לי? אני צריך להגיע
לנהריה ואמאשלי בבית חולים."
"רגע אני אבדוק." בדקתי בארנק, למרות שידעתי שיש לי שם כמה
מטבעות שקיבלתי עודף מנהג האוטובוס. בעצם רציתי רגע להתמודד עם
המבוכה שלי, איך קרה שהוא לא זוכר אותי, הרי הייתי פה רק לפני
שבוע ואני מתקשה להאמין שהרבה אנשים עוצרים ומדברים עם קבצן
נדבות בתחנה המרכזית. כפוי טובה, חשבתי, אם ככה אז לא צריך.
אחרי שהעלבון הראשוני נרגע קצת, הוצאתי כמה מטבעות מהארנק
והושטתי לאיש. ראיתי שעל ציפורניו הצטבר משקע שחור ושעל
זרועותיו צוירו קווים לבנים של זיעה קרושה. למרות ההזנחה
הברורה, מפיו לא נדף ריח של אלכוהול, וידיו לא נראו כידי
נרקומן, ידיים שכל מי שבילה ולו גם מספר דקות בתחנה המרכזית,
די היה לו לפקוח את עיניו ולהבחין בנרקומנים המקומיים,
מסתובבים בין רציפי התחנה, מבטם מזוגג, בוהה בנקודה בחלל, קולם
צרוד וחלוש, המילים נבלעות אחת ברעותה, ורידי צוואריהם בולטים,
הילוכם כשל בובה על חוט הנזרקת עם כל משיכה של מפעילה וידיהם
רזות וגרומות. לא כך היה האיש. נדמה היה שאם רק יתקלח וילבש
בגדים נקיים, הרי שאי אפשר יהיה לקבוע שאיש זה מוציא את לחמו
מקיבוץ נדבות בתחנה המרכזית. הנה, קח, יש פה כמעט חמישה שקלים
אני חושב.
"מה יש לאמא שלך?" שאלתי הן מתוך עניין והן מתוך נסיון לבדוק
עד כמה דבק האיש בבדיה שבדה על מנת לשכנע את העוברים והשבים.
"היא חולה מאד כבר כמה שנים. אני מבקר אותה כשאני יכול
בביתחולים."
"אני מאחל לה שתחלים מהר."
"להתראות."
"תודה." הוא המשיך לדרכו והתהייה שלי לגבי אמינות הסיפור שלו
לא באה על פתרונה, אלא אף גברה. הוא לא עצר בשביל לחשוב על
הסיפור ונראה היה שהתשובה הייתה כנה. יחד עם זאת, נימת קולו
ודיבורו היו מונוטוניים, נטולי רגש כמעט.
מפגישה לפגישה עם האיש, במשך זמן של כשלוש שנים בהן עברתי אחת
לשבוע בתחנה המרכזית, נדמה היה שהוא הולך ונמוג, קיומו הולך
ופוחת. לפעמים השקפתי במעשיו בעודי ממתין לאוטובוס. עובר בין
רציף לרציף, מביט דרך האנשים המביטים דרכו ממילא, לפעמים
מרוויח שקל או שניים. פעמים אחדות גם ניגשתי אליו, שוחחתי אתו
ונתתי לו מטבעות שהיו בארנקי. משיחה לשיחה עם האיש, חשתי כאילו
אוצר המילים שלו מדלדל. בפגישה שלימים התבררה כפגישתנו
האחרונה, בסתיו שלפני שנתיים, הוא כבר בקושי מצא מילים. את
הסיפור על אמו החולה לא שמעתי מפיו. בקושי רב הוא שאל אותי אם
יש לי קצת כסף. למרות שלא נראה היה שמצבו הנפשי או הגופני
השתנה, הרי שפיו הפיק גמגומים ספורים. בשבוע שלאחר מכן עברתי
בתחנה ולא ראיתי את האיש. כך היה גם בשבוע שלאחריו וגם בזה
הבא. את מי יכול הייתי לשאול באשר למצבו של האיש? הרי הוא היה
זר בתוך קהל של זרים, בן בלי גיל, בלי שם. לא נראה היה שהתחנה
מבכה את חסרונו.
אני ממש לא חסיד אומות עולם. משקיף מן הצד לו צפה בי, עשוי היה
לומר שיש פה עניין אלטרואיסטי. ואולי לא היה טועה לגמרי באמירה
זו, אלא שהאלטרואיזם הזה הוא מן הסוג הנמוך ביותר של
אלטרואיזם. זה היה אלטרואיזם מן השפה ולחוץ, כזה המופעל
באינסטינקט של מי שהתחנך ברוח הסולידריות המדומה של ישראל
השבעה. במבט לאחור אני לא בטוח שהיה בכוחי להשפיע השפעה דרסטית
על מצבו של האיש. מכיון שהאיש עצמו לא זכר אותי מפגישה לרעותה
או לפחות לא הסגיר את זכרי, הרי שאפשר לומר שהוא היה משמעותי
מאד עבורי, בעוד אני הייתי עוד זר, אולי חטטן יותר מרוב הזרים,
בעבורו. חלק אחד מהעניין שהיה לי באיש נבע מיצר מציצנות שהייתי
רוצה לומר שאני מנסה לצמצם את השפעתו על חיי. חלק אחר היה
הניסיון לראות את עצמי משתקף בזולת. האם יכולתי גם אני להגיע
למצב של חוסר בית וקיבוץ נדבות? בדיעבד, משניסיתי לפענח את
היעלמותו של האיש, לא בלי הצלחה, הבנתי עד כמה עקר הוא הניסיון
לראות את דמותי המשתקפת בראי הזולת. אין מראה מעוותת ומתעתעת
יותר מן הזולת.
מה עלה אם כן בגורלו של האיש? הכיוון שבו הלכתי בתחילת חיפושיי
אחר התשובה היה זה שלמדתי משנים של קריאה בסיפורי הבלש וצפייה
בסדרות משטרה בטלוויזיה. רכשתי לעצמי פנקס והתחלתי למלא אותו
בפרטים - כאלו שידעתי מהיכרותי האישית עם האיש, שהיו למעשה רק
גילו ותיאור חיצוני כללי, וכאלו שליקטתי בשקדנות בתחנה המרכזית
- מקבצנים אחרים, בעלי חנויות ונהגי אוטובוס. כללו של דבר,
לאחר ימים רבים של חקירה, העליתי חרס בידי. בייאושי חשדתי כבר
בעצמי, שמא אני מאבד את שפיות דעתי - האם היה בכלל קיום לאותו
האיש? האם לא היה אלא יציר דמיוני המתעתע, מעין אלטר-אגו
שיצרתי לעצמי? אבל דומני שלא זה הפתרון.
ככל שחשבתי יותר על המפגשים עם האיש, פתרון שעשוי להסביר את
ההיעלמות המסתורית החל לובש צורה. פנקסי המלא בשברי פרטים
ובפסבדו-עובדות, זה שהוביל אותי בתחילה ליאוש, הפך כעת למרכז
הפתרון. לאיש לא היה עבר. החוסר בעבר הוא פתח לקיומם של אינסוף
(או לפחות מספר השואף לאינסוף - מספר העברים האפשריים תחום
במגבלות השפה - מספרם הוא כמספר צירופי האותיות בעלי המשמעות,
ומכיון שיש מספר נתון של אותיות וסמלים ומספר נתון של מילים
בעלות משמעות, הרי שמספר העברים האפשריים הוא סופי) עברים
אפשריים.
בעבר אחד, היה האיש בן להורים אסירי ציון. בעבר אחר היה תלמיד
חכם בחסידות שהתפקר. בעבר אחד, היה בן יחיד להוריו ובאחר היה
תינוק שננטש בבית החולים כשהוריו ברחו מן המלחמה. על כל פנים,
נראה היה שהאיש הבין היטב את הקשר בין השפה לבין הקיום. ככל
שאתה יודע יותר, ככל שאוצר המילים שלך גדול יותר, ככל שאוסף
הזיכרונות שלך גדול, כך העבר שלך מוגדר ומובחן יותר. ככל
שמצטמצמות אפשרויות העבר השונות, כך הופך ההווה למובחן וברור
יותר, לפחות עד כמה שהעבר הוא הסיבה להווה. בורחס כתב שהראיים
והאבהות נתעבים משום שהם מרחיבים את העולם הנגלה. בורחס היה
גם, אם להאמין לכותבי הביוגרפיות שלו, פונס הזכרן. הזכרנות של
פונס (הוא בורחס) היא זו המרחיבה את העולם הנגלה. האיש הבין את
השקר הגדול של בורחס ושקד על הפרויקט הבורחסיאני האמתי - במקום
להעמיס ולשכלל את השפה, הוא הלך ושכח אותה. ככל ששכח יותר את
השפה, כך הלך והגדיל את מספר העברים האפשריים שלו עצמו וככל
שהתרבו אפשרויות העבר שלו, כך גם ההווה. לא היה לו עוד צורך או
רצון בהווה של קיבוץ נדבות בתחנה המרכזית בבאר שבע וכעת הוא
יכול לבחור לו הווה אחר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה שאני מתקשר
לבזק אני צריך
לשמוע בהקלטה
"אנו עושים
כמיטב יכולתנו
לענות לכל
הפונים"?

אההה...
שכחתי... זו
זכות לתת שירות


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/9/08 6:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רמון זיו-אב

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה