"אדוני, זוהי הנערה שבאה יחד עם הצעיר הגרמני." "אתה יכול
ללכת. אם אזדקק לך, אתה תשמע את קריאתי." המלווה שלי עזב את
הביתן המאולתר ואני נותרתי עם מנהיג הפרטיזנים, גבר בשנות
השלושים המוקדמות לחיו, עם צלקת מכוערת על לחיו השמאלית וזקן
סבוך. "אני מבינה שעלי להודות לך על שאפשרת לי לנוח לפני שאלקח
לחקירה." אמרתי בטון קשיח והגבר חייך "אני לא רואה צורך לתחקר
אותך, את בהחלט מתאימה לתיאור שוולף נתן לנו, למרות שאני חייב
לציין, את נראית הרבה יותר טוב במציאות." "אתה נפגש אתו
לפעמים?" שאלתי בקול מלא תקווה אך הגבר הניד בראשו לשלילה "לא
ראיתי אותו מאז שהצטרף למשטרה. הוא יוצר אתנו קשר פעם בשבוע,
דרך האיש שנבחר לשמש כשליח בינינו לבין הסוכנים שבעיר. ציפיתי
לראותך כאן כבר לפני חודש אבל... זה לא ענייני מדוע התעכבת,
העיקר שאת כאן." "זהו, התקבלתי? חשבתי שצריך להביא נשק." חיוכו
של הגבר התרחב לכדי גיחוך כאשר אמר בקול הרגוע ביותר "ידידך
הנאצי, מוסר לך את נשקו, הוא לא יזדקק לו יותר." פקעת של כאב
התאספה בגרוני אך אסור היה לי להראות ולו סימן אחד למפקד, לכן
חייכתי בעצב ואמרתי "כמה חבל... הוא היה מאוד שימושי... אני
יכולה לקבל את הנשק?" "הוא כבר נתרם למאגר הכללי, בשמך כמובן."
אמר המפקד ופתח את דלת הביתן וקרא "לויז!.. לויז!.." נערה
צעירה, בערך בגילי, ניגשה אל הביתן בריצה וחייכה אל המפקד "במה
אוכל לעזור?" "זוהי סופי, היא חדשה במחנה. אודה לך אם תיקחי
אותה תחת חסותך." הנערה סקרה אותי מלמעלה עד למטה לפני שאמרה
באותו הקול העליז "את באה? יש לנו עוד הרבה להספיק היום."

הנערה הסתובבה בכל המחנה, תומכת במי שנזקקת לעזרה ומחזקת את
אלה שכבר הצליחו להתגבר. עד שהגענו אל הביתן היחיד שהייתה לו
ארובה כבר הספקתי לראות את כל המחנה, ולהבין את כל התפקידים
שיש לעשות בו. "אני לא יודעת כמה נשאר מארוחת הבוקר אבל אני
בטוחה שדין יוכל להסדיר לך משהו לאכול." אמרה הנערה בקול כמעט
מתנצל ונכנסה אל חדר האוכל, שהיה משולב עם המטבח. "סופי, אני
רוצה שתכירי את דין, הטבח שלנו, והאיש היחיד שגילו עולה על
ארבעים." "נעים מאוד." אמרתי במבוכה והאיש חייך בעידוד "שמרתי
לך מנה שלמה, כמו שכולם קיבלו הבוקר." אמר והניח לפניי את שתי
הצלוחיות שהיו בידיו. "אני מניחה שכולם שמעו על הגעתי."
"השמועה על הגעתן של נשים יפות מתפשטת הכי מהר במחנה הזה. כפי
ששמת לב יש לנו חוסר במצרך הזה." "לויז, יש דרך לפרסם את
השמועה שאני מאורסת?" "מי בר המזל?" "וולף, קפטן וולף ממשטרת
העיר." "אני לא מאמינה. איך הצלחת לכבוש לעצמך את החייל המבוקש
ביותר?" "האמת שהוא כבש את לבי לפני שנתיים, ומאז פשוט לא
נפרדנו." "דווקא נפרדתם, לשלושה חודשים, בהם הוא שבר את לבן של
כל הנשים הצעירות שבמחנה הזה." משיכת כתפיים הייתה כל התגובה
לה זכתה הנערה לפני שהשקעתי את הכף הכבדה בתוך קערית הדייסה
שהונחה לפניי.

"לויז... בת כמה את?" שאלתי בסוף היום, כאשר התכרבלנו יחד
במיטה הקטנה שהייתה פעם של לויז בלבד. "בעוד שבועיים אני אהיה
בת עשרים." אמרה הנערה בגאווה ואני חייכתי לעצמי "אני רק בת
שמונה עשרה וחודשיים... את חושבת שוולף יצטרף אלי... אני
מתכוונת, האם הוא יבוא לגור פה, עם הפרטיזנים?" "אני חושבת שכל
עוד הוא יכול להועיל להם מאיפה שהוא נמצא כרגע מבלי להיהרג,
הוא יישאר במקומו. הוא פשוט אחד מהאנשים האלה שנאמנים לתפקיד
עד לסוף המר... לא, אל תתעצבי. יבוא יום והמלחמה תיגמר, ואז
הוא יהיה נאמן לך, עד הסוף המר. ואז את תצחקי על זה שבכלל
הטרדת את עצמך בשאלה הזאת." "אני ממש מקווה שאת צודקת." אמרתי
והחנקתי פיהוק עייף "לילה טוב."

"בוקר טוב." אמרתי בפעם האין ספור רק הבוקר, שבוע בדיוק אחרי
שהגעתי למחנה, וניד ראש קל הייתה התשובה גם הפעם. "לויז!"
צעקתי והאישה הצעירה הסתובבה ונופפה לי "הזדרזי, אני עוד צריכה
להספיק לתדרוך שלי." ענתה לי הצעירה ואני חיבקתי אותה "את
חוזרת לפה לפני היום הולדת שלך, נכון?" "אני מקווה. אני ממש
רוצה להעביר את היום הולדת שלי בחברת מכריי הנפלאים, ולא באיזה
בור, ממתינה במארב." קולו הרועם של המפקד קטע את השיחה ולויז
רצה אל הביתן שבו שהה כרגע האיש. "סופי, את מוכנה לעזור לי
בקשירת כל השמיכות האלה ובאריזה?" נשמע הקול מאחוריי ואני
הסתובבתי לעזור ללוני ולבנה הקטן בעבודה שהייתה מנת חלקם
בהכנות לקראת העברת המחנה. לאסוף את כל הסירים ולקשור
בשמיכות... לאסוף את כל כלי האוכל ולקשור בשמיכות... העבודה
החד גונית נמשכה לעד אך מבט מהיר אל השמיים הבהיר לי כי שעת
הצהריים טרם הגיעה. הנגיעה הקלילה בכתפי הוציאה אותי מהרהוריי
ולכן הפניתי את תשומת לבי אל הגבר הצעיר שעמד מעליי "סופי,
המפקד רוצה לראות אותך, הוא אומר שזה משהו דחוף." "אני באה."
אמרתי וקמתי ממקומי, מסמנת ללוני שאחזור בעוד כמה רגעים.

"קראת לי?" שאלתי כאשר התייצבתי מול המפקד וזה הנהן "אני רוצה
שתצאי עם 'העוקץ' שלנו, הקבוצה זקוקה לדם טרי, שעוד לא התקשח
עד כדי כך, בשביל המשימה הזאת. אם את רוצה אני יכול לבקש מלויז
שתסביר לך את הפרטים..." "לא אכפת לי מי מסביר, העיקר שאקבל
רשות לשבת." אמרתי בטון אגבי והמפקד הציע לי להתיישב בכיסא
שמולו "רכבת מסוימת, העושה את דרכה מהמבורג לפריז, עוברת לא
רחוק מהמחנה שלנו בעוד 34 שעות. על הרכבת נמצאים כ- 200 קצינים
גרמנים ושני אנשים שהם חפים מכל פשע. תפקידך הוא להוציא בבטחה
את החפים מפשע בעוד אנשינו טובחים ברוצחים הללו." "מי הם והיכן
יושבים החפים מפשע הללו?" שאלתי והמפקד הציע לי להציץ בתרשים
מקומות הישיבה שברכבת "הראשון הוא סטודנט לרפואה, יליד מרסי,
הנוסע ברכבת הזאת מחוסר מקום בשאר הרכבות. הנוסע השני הוא זה
שלמענו את מצורפת למשימה, זוהי בתו בת החמש של אחד מהקצינים.
אביה, הנוסע על הרכבת הזאת, כמובן ייהרג אבל אם היא תהיה בריאה
ושלמה נוכל לדרוש תמורתה כופר מאחיו הבכור של אביה, הוא אחד
מאילי ההון של גרמניה." "אני אקח את המשימה הזאת אם תוכל
להבטיח לי שני דברים. האחד הוא אקדח. השני הוא ביטחונה של
הילדה אם דודה יסרב לשלם." "הנה האקדח שלך, אבל אני לא יכול
להבטיח את זה, איך נאיים על הדוד אם לא אוכל לפגוע בילדה?"
"תשמיע את האיום שלך באופן הבא: העבר לנו את סכום הכסף ולא
אחייניתך היקרה תגדל כפרטיזנית צרפתייה, אשר תתעב אתכם, הבהמות
הנאציות. אני בטוחה שזה יסב את תשומת לבו." אמרתי ולקחתי את
האקדח מידו של המפקד.

"לא-א." צעקתי והכדור שיריתי שפך את מוחו של הסטודנט הצעיר
על החלון של התא "...לויז? את בסדר? יש לנו פצועה כאן!"
הזעקה שלי נבלעה בזעקות הכאב של הפצועים וזעקות הקרב של
הפרטיזנים המסתערים... יד הונחה על כפתי ואני פקחתי את עיניי
בבהלה, רק כדי לגלות שזוהי הילדה בת החמש, אותה אספתי במשימה
בה השתתפתי לפני שבוע. "אני מצטערת אם הבהלתי אותך בצעקות
שלי." אמרתי וחיבקתי את הילדה המפוחדת "פשוט היה לי חלום רע,
זה הכל. תחזרי לישון." אמרתי והשכבתי אותה חזרה במיטה. הופעת
הזיכרון של המשימה שלקחה את חיה של לויז ביום זה דווקא הייתה
צפוי, היה זה יום הולדת ה- 20 של לויז והיא לא זכתה לראותו.

"סופי!.. אני שומע שאת אוסרת על אנשיי לגעת בילדה?" "אדוני, עם
כל הכבוד לפקודותיך אני מאמינה שהגענו להסכמה מסוימת לפני
המשימה. אני יוצאת לחלץ את הילדה ואת הסטודנט, בתנאי שהאיום
שישלח לדודה של הילדה הוא איום על הפיכתה לפרטיזנית צרפתייה."
"אבל את לא הצלת את הסטודנט, אז אני לא מבין מדוע עלי להישאר
נאמן להבטחותיי בשעה שאת מפרה את אלה שלך?" "חשבתי שסיכמנו כבר
את הנושא הזה, הצעיר הצרפתי הנחמד ההוא ירה והרג את לויז לכן
לא ראיתי שום פתרון אחר מלבד להרוג אותו. אם מטרת המשימה הייתה
להעניש את הרוצחים הנאצים אני לא מבינה מדוע אסור היה לי
להעניש את רוצחה של לויז." מפקד המחנה נאנח עמוקות לפני שענה
"בסדר, שיהיה כרצונך. אני אשלח את האיום החדש לדודה של הילדה
ונראה איך הוא מגיב... אבל אם הוא נשאר אדיש, אני חוזר לאיום
הישן של הפגיעה בילדה." הדם רתח בעורקיי אך הבנתי כי אין
ביכולתי לקבל יותר מזה לכן חייכתי בהוקרת תודה "לא ביקשתי יותר
מזה, תודה לך על ההבנה." המפקד סימן שאני יכולה לעזוב ואני
יצאתי מהביתן המאולתר, מגדפת חרישית.

"סופי, שמעת על המשימה החדשה שהגיעה? אחת מהסוכנות שלנו, זו
שיושבת בלשכת התעסוקה, שמעה על קצין גרמני צעיר שהגיע לעיר יחד
עם בנו התינוק ומחפש אומנת. הסוכנת חושבת שיהיה זה לטובת
הקבוצה להציב בתפקיד הזה את אחת מהנשים שלנו." אמרה לי לוני
בארוחת הצהריים ואני חייכתי "מה דעתך עלי בתור האומנת?" שאלתי
ושיחקתי בהגזמה את תפקיד האם המרדימה בזרועותיה את הילד. לוני
חייכה בשעשוע ואני המשכתי "וחוץ מזה, מי ידאג ויגן על אודט
הקטנה בזמן שאני לא אהיה. אני לא יכולה להשאיר אותה לבד, ולאף
אחד לא אכפת ממנה כמו שלי ולך אכפת." אמרתי והעברתי את הסלט
שלי אל צלחתה של לוני "את יודעת שאני לא אוהבת סלט." אמרתי לה
והיא חייכה בהוקרת תודה. העובר הצומח ברחמה הצריך את כל
הויטמינים שהיו לה בגוף. "לויז הייתה מושלמת לתפקיד, היא הייתה
נהדרת עם ילדים." אמרתי ולוני חייכה בעצב "היא הייתה נהדרת עם
אנשים, בכלליות. כמה חבל שהגורל לקח אותה." "אני הייתי צריכה
לשים לב למה שקורה, אם הייתי רואה את האקדח שהסטודנט החזיק ביד
הייתי יכולה להציל אותה..." אמרתי ולוני הניחה יד על כתפי
"תפסיקי להאשים את עצמך. אנחנו במלחמה, וכמו בכל מלחמה אחרת
אנשים מתים. והיחידים שאשמים בזה הם אלה שפתחו במלחמה." דבריה
של לוני לא עזרו ממש להפגת האשמה אך שימח אותי לדעת כי חברתה
הטובה לא מאשימה אותי במותה, הייתה בזה מין הקלה.

"המפקד. אודט צריכה ללכת לישון עוד מעט אז אני מקווה שתקצר את
דבריך." "נתחיל בכך שלוני הסכימה להשגיח על הילדה, היא אמרה
שאת יודעת למה... עכשיו שנרגעת יש לי הצעה בשבילך. לא יודעת אם
שמעת אבל אוטו קוהלר, הקצין הגרמני החדש שיהיה אחראי על פאריס,
הגיע אתמול לעיר יחד עם בנו התינוק. הוא מחפש אומנת לילד
ותהיתי אם תהיה מעוניינת לצאת חזרה לעיר ולנסות להתקבל לתפקיד?
אם בנוסף לוולף, השייך למטה שלו, יהיה לנו אדם בביתו יכולת
איסוף המידע שלנו תגדל פלאים. לפני שאת מעלה כל התנגדות, אני
רוצה להבהיר לך כי חוקינו דורשים ששניים מאנשי המחנה יציעו
אותך לתפקיד. לוני הציע אותך בתור אם, וולף בתור צעירה נאה אשר
תשבה את לב הקצין ובני ביתו וכל חברי יחידת עוקץ, בשמה של
לויז, מציעים אותך בתור לוחמת מלאת תושייה ואומץ לב. אני מאמין
שזה מסכם את כל האפשרויות שלך להתנגד."

"אני מבינה שכולם משתוקקים שאצא לשם." אמרתי בטון כמעט מאוכזב
אך המפקד הניד בראשו "אף אחד לא רוצה באמת לשלוח אותך ללב
הסכנה אבל כולנו מאמינים שאת הכי מתאימה לתפקיד הזה. ואם יש
משהו שהיית צריכה ללמוד מלויז זה את השקפת העולם שלה, הכל למען
ההצלחה וטובת הכלל." אנחה רוויה בכאב נמלטה מפי כאשר אמרתי
"היא לימדה אותי את זה... ועוד דבר אחד, לדאוג לחלשים ולחסרי
המגן. ברוח זו אני מבקשת ממך, הגן על אודט, היא חפה מכל פשע."
"בכבודי, כלוחם החופש והצדק, אני מבטיח לך כי שום רע לא יעונה
לאודט הצעירה כל עוד היא נמצאת במחנה זה... הכיני את סיפור
הכיסוי שלך כדי שנוכל לארגן לך מסמכים." אמר המפקד וסימל שאני
חופשייה לצאת. "את יוצאת בחצות." הוסיף רגע לפני שנבלעתי בחשכת
הליל.

"לוני? היא כבר נרדמה?" שאלתי בלחישה וקול ילדותי של צחוק בקע
מחדר השינה המאולתר אותו חלקתי עם אודט, לוני ובנה הקטן.
"אודט, למה את עוד לא במיטה?" שאלתי בטון חריף אך מלא באהבה,
והילדה חיבקה אותי חזק "אני לא מוכנה שאף אחד חוץ ממך ישכיב
אותי לישון." "ומה יהיה אם אצטרך לעזוב את המסתור השליו הזה
וללכת אל העיר הכבושה הנשלטת בידי החיילים?" שאלתי אך הילדה
סירבה להרפות "אז אני אבוא אתך, תוכלי להציג אותי בתור אחותך
הקטנה... לאף אחד חוץ ממך לא אכפת ממני, אפילו לדוד שלי לא
אכפת... שמעתי את גבר המזוקן הזה מדבר עם איזה שליח שאמר שהדוד
שלי לא מוכן לשלם כסף ולא משנה מה תעשו לי..." "ומה עם לוני?"
שאלתי והילדה הביטה ארוכות באישה אשר ניסתה להרדים את ילדה
הבכור. "לוני אוהבת אותי." אמרה לבסוף הילדה ואני הנהנתי "אז
מה דעתך שנעשה עסקה, אני אלך לראות מה החיילים הרעים זוממים,
ואת תישארי פה עם לוני ותדאגי לה ולילדה שעוד לא נולד... זה
שעוד מתחבא בבטן." "ואני אוכל לשחק עם הילד הקטן הזה, כשימאס
לו לשחק מחבואים בבטן של לוני?.. ואת תבואי לבקר אותנו?..
וכולם יהיו נחמדים אלי?.. אפילו האיש המזוקן הזה בזמן שלא
תהיה?" "תוכלי לשחק עם הילד, אם לוני תרשה לך. וכולם יהיו
נחמדים אליך כי האיש הזקן הזה ולוני הבטיחו לי שהם ישמרו עליך
בזמן שאני לא אהיה פה ואחרון אחרון חביב, אני מבטיחה לבוא לבקר
ברגע שאוכל." אמרתי ובלבי נקרע מיתר של כאב על כך שאני משקרת
לילדה הקטנה.

"זהו זה, הגיע השעה לצאת לדרך." אמרתי ונשקתי למצחה של הילדה
הישנה, מודעת לחלוטין כי בחיים לא אשוב לראותה. "עכשיו את
האימא של הילדה הזאת אז תגני עליך כמו על אלה שלך." אמרתי
וחיבקתי בחום את לוני, אשר הייתה על סף דמעות "אני נשבעת בדמם
של כל הקדושים שאגן עליה מפני כל פגיעה." אמרה האישה הצעירה
וחייכה באהבה אל הילדה הישנה. "אני אתגעגע אליכם." אמרתי
והחלקתי אל מחוץ לאוהל, נותנת לאוויר הלילה הקריר לייבש את
דמעותיי. המפקד חיכה לי בכניסה לאוהל והצטרף אלי בדרכי אל
המנהרה "הנה סיפור הכיסוי האמין ביותר שהצלחתי למצוא." אמרתי
ונתתי למפקד את הדף הרשום משני צדדיו, והוא החזיר לי דף אחד
"זאת הכתובת של הקצין הצעיר, הוא יהיה בבית אחרי שלוש בצהריים
אז כדאי לך להיות שם קצת לפני ארבע. איש הקשר יחכה לך בכנסייה
שבה תצאי. הוא יהיה שם בין חמש לשש וחצי בערב ויחכה ליצור אתך
קשר. הוא ישב בשורה החמישית מהסוף וכאשר תתיישבי לידו את צריכה
לשאול 'האם במקרה שמעת היכן מסתתר החופש?' והוא יענה לך שהוא
מסתתר בלב כל אדם. אחרי זה הוא ייתן לך את המסמכים, מקום המפגש
הבא ואת הסיסמא ואת תמסרי לו בכתב את כל מה שאת צריכה, ואני
מתכוון הכל. אם את מוכנה, צאי לדרך ובהצלחה." "אני חושבת
שאזדקק לזה." אמרתי בלחישה ונכנסתי אל המנהרה החשוכה אשר
הובילה מהעיר וחזרה.

"אבי." אמרתי בלחישה והצטלבתי, נותנת לכומר הישיש הזדמנות
להעיר איזו הערה שתצחיק אותו לשארית היום "לזכותם יאמר שאת
מאוד משכנעת במשחק שלך." אמר הכומר וחיוך עיטר את פניו
העייפות. "בקרוב דלתות הכנסייה יפתחו לתפילת הבוקר אז אני
ממליץ לך לצאת עכשיו ולחזור בעוד עשרים דקות, לקראת תחילת
התפילה." אמר הכומר אך אני הנדתי בראשי "כל מה שאני צריכה זה
את הכסף והמפתחות שהפקדתי בידיך למקרה חירום." אמרתי והכומר
הוציא את הצרור הקטן מארנקו "תבורכי בכל מעשיך, ילדתי האמיצה."
אמר הכומר וזירז אותי לכיוון היציאה. "מהפה הקדוש שלך ישירות
לאוזני האל." דונג... דונג... דונג... דונג... דונג...
דונג... השעה שש בבוקר. מכאן עד הבית שלי זה שעה הליכה, כשאגיע
תקום מהומה שלמה סביב זה אבל תוך שעה אני כבר אהיה חזרה במיטה
שלי, מכורבלת תחת השמיכה החמה אחרי ששתיתי כוס חלב חם ואכלתי
לחמנייה מתוקה... שש שעות שינה ואז מקלחת מעוררת, לבחור שמלה,
להתארגן ולצאת מהבית בשלוש וחצי, על מנת להיות בבית הקצין
בעשרה לארבע. לא רע בתור תוכנית פעולה התחלתית. המחשבות נעו
בראשי בזמן שהלכתי ברחובות העיר, סופגת את המראות המוכרים.

"אימא?" שאלתי בקול חלוש, אשר הדהד ברחבי הדירה הריקה "סבתא,
את בבית?" שאלתי בקול רם יותר ותשובה לא ברורה עלתה מכיוון
המטבח. "זאת את סופי?" שמעתי את קולה השבור מרוב שנים של סבתא
וחיוך של אהבה עלה על שפתיי. "איפה אימא?" שאלתי והאישה הזקנה
נאנחה בעצב "היא יצאה לעבוד כדי להביא פרנסה הביתה... אביך
איבד את עבודתו לפני שבועיים ועכשיו משוטט ברחובות, מקווה
למצוא עבודה אחרת." אמרה האישה וקמה על מנת לחבק אותי, מרטיבה
את לחיי בדמעות של אושר "הם כל כך התגעגעו אליך." "אפשר כוס
חלב ולחמנייה מתוקה?" שאלתי בקול מתוק וחיוך האיר את שפתיה של
סבתא "יש דברים שאינם משתנים לעולם... בטח שאפשר, הלחמניות הן
מאתמול אבל הן הכי טובות שאפשר למצוא כיום, במיוחד אם אתה
יהודי." אמרה סבתא בעצב ואני מיהרתי לסגור את הכפתור העליון של
החולצה, מקווה שהיא לא הספיקה לראות את הצלב, אותו קיבלתי מידי
מפקד מחנה הפרטיזנים, כמזכרת מלויז. "מתי אימא ואבא חוזרים
הביתה?" שאלתי כאשר היא הניחה את כוס החלב והלחמנייה המחוממת
לפניי. "אמך חוזרת קרוב לחצות הלילה ואביך עם השקיעה, אלא אם
כן הוא הולך לשתות, אז הוא חוזר לפנות בוקר..." "אבא התחיל
לשתות?" שאלתי והבטתי בפניה חרוטות הסבל של הזקנה "...אז המצב
באמת כל כך גרוע... אני מצטערת שעזבתי אבל..." "אין צורך
להתנצל, את כבר אישה בוגרת..." אמרה האישה ואני ניגבתי את שביל
החלב שנוצר מעל לשפה העליונה. "אני מקווה שתסלחי לי אם אלך
לישון עכשיו, לא עצמתי עין כל הלילה." אמרתי בקול מתחנן וסבתא
חייכה "מתי להעיר אותך?" שאלה בקול אוהב ואני חזרתי בראשי על
החישוב של הזמן לפני שאמרתי "אם לא קשה לך העירי אותי בשתיים
אחר הצהריים."

"איך ישנת?" שאלה אותי סבתא כאשר יצאתי מהמקלחת ואני התמתחתי
בפעם המי יודע כמה "כמו תינוקת. הייתי יכולה להמשיך לישון עוד
שעות... אבל התפקיד קורא לי." "אז כדאי שתזדרזי, השעה כבר שלוש
אחר הצהריים ואת עוד לא לבושה." אמרה סבתא בקול מזרז אבל אוהב.
שמלה פרחונית, אבל לא צעקנית מדי. עגילים פשוטים, ללא אבני
חן. צמה רופפת והשרשרת עם הצלב... למרות שקצת איפור לא היה
מזיק... ניקח את האיפור של אימא. ...זה בהחלט שיפור ניכר.
חשבתי לעצמי כאשר הרמתי את עיניי והבטתי בסומק העדין שכיסה כעת
את לחיי ובריסים המודגשים. "אני מקווה שאספיק לחזור לפני רדת
החשכה, אבל אם לא, אל תספרי לאבא שחזרתי, אני רוצה להפתיע
אותו." או למנוע ממנו את הידיעה על כך. חשבתי לעצמי וסגרתי
את דלת הדירה.

האזור המפואר ביותר של פריס, משום מה אני לא מופתעת. חשבתי
לעצמי כאשר צלצלתי בדלת הכניסה של הכתובת שניתנה לי כמה דקות
לפני ארבע אחר הצהריים. "אני יכול לעזור לך?" שאל המשרת
המזדקן, שהיה חנוט בחליפה צמודה "באתי בקשר לעבודה של האומנת."
אמרתי בקול בוטח וחייכתי חיוך קטן, מקווה שהאיש לא יפרש את
בואי בצורה לא נכונה. הזקן פתח את הדלת לרווחה וסימן שאני
מוזמנת להיכנס "בואי אחריי." אמר בגרמנית צחה והוביל אותי אל
חדר האירוח בו כבר ישב הקצין ונענע את עריסת התינוק. "אדוני.
מועמדת נוספת לתפקיד האומנת למאסטר אדולף הצעיר." אמר המשרת
והקצין סימן לו שהוא רשאי לעזוב "מה שמך?" שאל הקצין בקול חמור
ואני עניתי בביישנות "סופי, שמי סופי." "ובכן סופי, אני קצת
מופתע?" "מדוע זה, אדוני?" "שמלה פרחונית, עגילים ופני מלאך
שעוד לא ראו את העשרים שנה להולדת הילדה, לא כך חשבתי שתיראה
אומנת של הלשכה." אמר הקצין הצעיר ואני הרכנתי את ראשי "לפני
שלושה חודשים מלאו לי עשרים ואיני באה בשם הלשכה. חברה קרובה
שלי עובדת שם והיא המליצה לי לנסות להתקבל לעבודה... חוץ מזה,
אינך רוצה אומנת זקנה ונוקשה לבנך בן החמישה חודשים, תן לו
הזדמנות לחוות את הילדות לפני שתכניס אותו למשמעת הברזל
הגרמנית... בהגיעו לגיל חמש או שש תוכל להחליף אותי באומנת
נוסח חייל." אמרתי בלהט והקצין המשועשע ניגש אל החלון "גם יפה
וגם בעלת כוח שכנוע..." קול בכי חרישי נשמע מן העריסה וחושיי
מיהרו לנצל את המצב. ניגשתי במהירות אל העריסה והרמתי את
התינוק, מזמזמת חרישית בעודי מניחה את ראשו על כתפי.

"אני מתרשם לטובה." אמר הקצין כאשר התינוק נרדם בזרועותיי,
ואני חייכתי. נקישה קלה נשמעה על הדלת ובפתח הופיע המשרת
"אדוני. ה Oberstgruppenführer(המקבילה הנאצית לגנרל
ומעכשיו יופיע כ-'גנרל' על מנת להקל על שטף הקריאה.) בא
לראותך." אמר המשרת ויצא מהחדר, מפנה את מקומו לגבר מבוגר שהיה
לבוש במדים ייצוגיים. "קוהלר, מי היא פני המלאך המחזיקה את בנך
בזרועותיה?" "זוהי האומנת החדשה של בני, סופי." אמר הקצין ופנה
אלי "סופי, הואילי בטובך להחזיר את אדולף לחדרו. אני מודה לך."
אמר הקצין ואני יצאתי מהחדר, סוגרת את הדלת מאחוריי. "בואי
אחריי ואראה לך את חדרו של מאסטר אדולף הצעיר." אמר המשרת, אשר
חיכה לי בפרוזדור.

"מתי לצפות לך?" שאל המשרת בטון ענייני לאחר שהשכבתי את הילד
הרך במיטתו. "אחזור עוד הערב, לקראת שבע." אמרתי בביטחון
והמשרת הנהן "חדרך כבר יחכה לך." אמר וסגר את הדלת הכבדה
מאחוריי. לעצור בקפה, לכתוב את כל מה שאני צריכה לפגישה הבאה,
להגיע לכנסייה שקרובה לרובע היהודי הישן, להיפגש עם הסוכן
שממתין לי, לחזור הביתה, לאסף בגדים ולחזור לבית הקצין... כמה
הרבה מטלות בשביל שעתיים וחצי זמן. חשבתי בחיוך עגום ונכנסתי
לבית הקפה הראשון שנתקלתי בו.

בכניסה לכנסייה הצטלבתי והתיישבתי בשורה החמישית, ליד האדון
המזוקן שכבר ישב שם. "סלח לי אדוני, אולי במקרה ראית היכן
מסתתר החופש?" שאלתי בקול חלוש והאיש הביט בי ארוכות לפני שענה
"בלב כל אדם, ילדתי. ובלבך במיוחד... השגת את העבודה?" "בלי
שום בעיות." אמרתי והאיש הנהן "החלק הקשה כבר מאחורייך. הנה
המסמכים המעידים על זהותך, יתומה נוצרייה הנתמכת ע"י הכנסייה
הזאת. שטר בעלות על דירה אשר תועבר על שמך לאחר יום הולדתך
העשרים וחמש, כפי שנכתב בירושת אביך, השמורה בארכיון של אחד
מעורכי הדין בעיר. מיקומם של שני קברים סמוכים, האחד של אביך
והשני של אחיך הבכור. המקום והסיסמא לפגישה הבאה, וקצת כסף
בשביל המלתחה, תרומת המפקד." אמר האיש ויצא מהכנסייה במהירות.
ידיי נצמדו בתנוחת התפילה המסורתית ושפתיי לחשו ללא קול תפילה
לעילוי נשמתה של לויז ולשלומם של חבריי הפרטיזנים. "מי ייתן
ותפילה זו תעזור ולו לאחדים מהם." אמרתי ביציאתי מהכנסייה
לכיוון בית הוריי.

הדירה הייתה ריקה כאשר פתחתי את הדלת והדלקתי את האור אולי
יתמזל מזלי ואספיק לאסוף הכל ולצאת לפני שמי מהמשפחה יחזור.
חשבתי בתקווה ונכנסתי לחדר השינה שלי, פותחת את הארון וזורקת
על המיטה את כל הבגדים שנראו לא מפוארים מדי אבל גם לא
ילדותיים. מזוודת נסיעות לא גדולה שכבה מעל לארון ואני התחלתי
לארוז בה את כל הבגדים שבחרתי כאשר שמעתי את דלת הכניסה נפתחת
לאיטה. "כבר חזרת מטיול הערב שלך?" שאלתי בקול רם יחסית וראשה
של סבתא צץ בכניסה לחדר. "ולאן את ממהרת להסתלק?" שאלה אותי
סבתא והביטה בעיניים מאשימות בצלב שעל צווארי. "בבקשה אל תספרי
לאבא או לאימא שראית אותי. תגידי להם ששמעת שהצטרפתי אל
הפרטיזנים שביער." אמרתי בקול מתחנן וסגרתי את המזוודה הקטנה,
מוכנה לצאת ברגע שאפרד.

"את יודעת שאני לא יכולה לשקר לבני." "אני יודעת סבתא, בגלל זה
אני מבקשת שתגידי שהצטרפתי לפרטיזנים. זה לא שקר, אני באמת
שייכת לקבוצת המחתרת שביער הסמוך ואני נמצאת בעיר על מנת לאסוף
מידע על תנועות הצבא... התקבלתי לעבודה בביתו של אחד מהקצינים
הבכירים שהגיעו לא מזמן... אני הולכת לשמור על בנו ולאסוף מידע
העובר דרכו, בין אם בעל פה ובין אם בכתב." "אם תבטיחי לי
להיזכר מדי פעם שאת יהודיה אני אבטיח לספר להוריך שבתם היחידה
הצטרפה לתנועת המחתרת הצרפתית, זו שביער הסמוך." "הורי, והורי
הוריי, והורי הוריהם היו יהודים, וכך גם אני." אמרתי בקול גאה
וסבתא פתחה את דלת הכניסה "יהיה האל אתך, פרטיזנית צעירה."
אמרה האישה הזקנה וסגרה את הדלת מאחוריי.

"הקדמת קצת..." אמר המשרת הזקן כאשר פתח את הדלת של בית הקצין
ונתן לי להיכנס פנימה "...אבל חדרך כבר ממתין לך." המשיך
והוביל אותי אל הקומה השנייה, פותח בפניי את הדלת של אחד משני
החדרים שהיו צמודים לזה של הילד. "האם החדר קטן מדי לטעמך?"
שאל כאשר ראה את ההפתעה על פניי ואני מיהרתי להניד בראשי
לשלילה "הוא ענק יחסית לחדרים אליהם התרגלתי מאז אבי נפטר.
המיטה רכה כל כך והארון עדיין יראה ריק גם אחרי שאכניס לתוכו
את כל הדברים שלי." "אולי..." אמר המשרת בקול יודע סוד, ויצא
מהחדר. כאשר פתחתי את הארון גיליתי בו כתריסר חליפות שחורות,
אפורות וכחולות של מדי האומנת הסטנדרטים. משום מה, לא נראה
לי. חשבתי לאחר שדמיינתי את עצמי לובשת את החליפה הכהה
והתחלתי לסדר את הבגדים אותם הוצאתי רק לפני שעה מהארון שבבית
הוריי.

"האדון מעוניין לראותך." אמר המשרת שעה מאוחר יותר ואני יצאתי
בעקבותיו חזרה אל חדר האירוח בו התקיים הראיון שלי. "תודה לך
האנץ, סגור את הדלת אחרי צאתך." אמר הקצין וחזר להביט אל מחוץ
לחלון, פונה אלי בלא להביט בי "מה דעתך על החדר שהוכן לך? אני
מקווה שהוא נוח יותר מהאחרונים בהם ישנת." אמר הקצין ואני
הסמקתי "אם אתה מדבר על בית היתומים אז אני לא גרה שם כבר שלוש
שנים." אמרתי והקצין חייך "האמת שדיברתי על החדרון הזעיר הזה
ששכרת במלון הזול ביותר בעיר... למקרה ולא שמת לב, חדרך ממוקם
ממש ליד חדרו של הילד, כך שתוכלי להגיע אליו בשיא המהירות בכל
שעה של היממה. אני מקווה שברור לך כי זוהי עבודה של עשרים
וארבע שעות ביממה, שבע ימים בשבוע, שלוש מאות שישים וחמישה
ימים בשנה. משכרך ינוקו הוצאות הלינה, האוכל והכביסה. האם זה
ברור לך?" "בהחלט אדוני, לא חשבתי שזה יהיה אחרת."

"ארוחת הערב מוכנה, אדוני. הגנרל כבר ממתין לך בחדר האוכל."
אמר המשרת הזקן והקצין קם ממקומו "מסור לו שאני כבר מגיע ואח"כ
הראה לגברת מולאטי היכן המטבח. מהיום תהיה לך ולאשתך חברה בזמן
הארוחות." אמר הקצין והסתובב אל האש אשר שיחקה בעליזות באח
המבוערת. המשרת יצא מחדר האורחים ונכנס אל חדר האוכל, שהיה
ממולו. "אדוני מבקש למסור לך כי הוא יצטרף אליך בעוד מספר
דקות. אם יש משהו שאוכל לעשות על מנת להנעים את ההמתנה, אני
לשירותך." "לא יהיה בכך צורך. אני חש רגשות קירבה לכוס הזאת,
אני מאמין שאשאר איתה." אמר הגנרל וסובב את הנוזל הכהה שהיה
בכוס כמה פעמים לפני שגמע את כולו בלגימה אחת. המשרת המשיך
בדרכו ופתח את הדלת שהפרידה בין חדר האוכל למטבח, ממנו עלה
ניחוח משכר של בישולים ביתיים. "תעזרי לאשתי לערוך את השולחן
בזמן שאני מוודא ששני האדונים מרגישים בנוח." אמר המשרת ויצא
חזרה לחדר האוכל.

"שמי מריה." אמרה האישה במבטא גרמני כבד והגישה לי שלושה צלחות
פשוטות, אותן סידרתי על שולחן העץ הכבד שעמד במרכז המטבח. "כמה
שנים אתם כבר בשירותו של האדון?" שאלתי והזקנה חייכה "אני
והאנץ הכרנו בביתו של אביו ולאחר מותו של הזקן החלטנו להישאר
עם האדון הצעיר, אותו ראינו גדל ומתבגר... עכשיו, תודה לאל,
זכינו לראות גם את הנכד של אדונינו הטוב, יהיה זכרו ברוך...
אני מקווה שהמדים שתליתי בחדרך הם במידה שלך, אם הם רחבים מדי
אוכל לעזור לך להצר אותם, כך שיהיו נוחים." "אני מודה לך על
ההצעה אבל אסתפק בחוט ומחט, אני יודעת לתפור, לבשל וכל מלאכה
אחרת הנדרשת מגבירה נאותה, אשר לא נולדה עם כפית זהב בפה."

"כל הכבוד לאמך." אמרה האישה ואני הרכנתי את ראשי "מעולם לא
הכרתי את אימי. אבי ואחי הבכור הם שגידלו אותי, שניהם התאמצו
מאוד לשלב בין הפרנסה, הקושי של חינוך ילדה ורצון להעניק לי
ילדות מאושרת... בסופו של דבר אחי התגייס לצבא, ונהרג במהלך
אימון שיגרתי... אבי מת מלב שבור, אינו מסוגל לשאת בנטל
לבדו... בעוד חמש שנים אקבל את הדירה שאבי הוריש לי ואז אוכל
להיות עצמאית אבל כרגע, אני מסתפקת בקורת גג וארוחה חמה." "כאן
תהיה לך תמיד קורת גג, ושלוש ארוחות חמות." אמרה האישה ושמה כף
מלאה בצלי בשר משובח על הצלחת שלי. "מריה, האדון ממתין למנה
החמה." אמר המשרת בקול סמכותי והאישה קמה, מעוותת את פניה בכאב
"הניחי לי להגיש להם את הארוחה." אמרתי וחיוך של הוקרת תודה
עלה על פני האישה "קחי את שתי הצלחות שעומדות ליד הסיר...
וזכרי, שיא הנימוס." אמרה האישה ואני יצאתי אל חדר האוכל.

"...מחר בבוקר נצא לסרוק את העמדות." אמר הקצין והגנרל מיהר
להוסיף "עד מחר בערב עליך להספיק לשוחח עם כל המפקדים." "אזמין
כל אחד מהם בנפרד לראיון בביתי, אני רוצה להיות קרוב לבני,
לפחות בשבוע הראשון... סופי, כמה נעים לראות שכבר נכנסת לתפקיד
אבל הגשת האוכל הוא תפקידה של מריה." "אני מבינה אדוני..."
אמרתי והנחתי את הצלחות מול האדונים "...אבל עליך להתחשב גם
בגילה. הצורך לסדר את חדרי בנוסף למטלות הרגילות שלה פשוט הקשה
עליה את היום, ואיני רואה מדוע רק היא חייבת להגיש לשולחן, גם
אני אישה השייכת לצוות הבית." "בהחלט." אמר הקצין וסימן לי
שאני רשאית לעזוב את החדר. "...נחזור לשיחתנו, אני אזמין את
הקצינים שבפיקודי..."

בכיו של התינוק העיר אותי משנתי הקלה ואני מיהרתי להיכנס אל
החדר שהיה צמוד לשלי, מוכנה לערסל את הילד בזרועותיי "מריה!"
אמרתי בקול רם ושמעתי את צעדיה הכבדים עולים במדרגות "איפה
האוכל שלו?" שאלתי כאשר ראיתי שהיא נכנסה לחדר. "החלבן עוד לא
הגיע, איני מבינה מדוע הוא מתעכב כל כך." אמרה האישה בקול
מתנצל ואני הנהנתי בהבנה "זאת לא אשמתך אבל הילד רעב וזה לא
מעניין אותו אם החלבן הקדים או איחר... היכן אוכל לקנות חלב?"
שאלתי והאישה התפתלה במבוכה. "אנחנו נמצאים פה רק יומיים, איני
מכירה את המקום... נאמר לי אתמול שהחלבן מגיע בדיוק בשש בבוקר
אז לא טרחתי לברר..." "איך הצרפתית שלך?" שאלתי את האישה והיא
חייכה במבוכה "לא טובה כמו הגרמנית שבפיך, ובעלי מבין רק כמה
מילים." הגלגלים הסתובבו בראשי במהירות הולכת וגדלה עד שלפתע
נעצרו "תשגיחי על הילד עד שארוץ להביא חלב." אמרתי ויצא מהחדר
בסערה. אם הקצין ידע על זה הוא ירתח... אז שירתח, אולי אז הוא
יעשה משהו בשביל שהחלב יהיה ליד הדלת בשש בבוקר בדיוק. חשבתי
בכעס ולבשתי את המעיל הארוך שלי, בו נותרו לי עוד כמה מטבעות
מאתמול. איפה הגיוני שיהיה חלב בשעה הזאת של הבוקר... חשבתי
בקדחתנות בעודי פותחת את דלת המטבח, אשר הובילה אל מחוץ לבית.

"אם לא שמת לב השעה עכשיו היא שש וחצי, אתה מאחר בחצי שעה
שלמה... אתמול קיבלנו הבטחה שהחלב יהיה פה לפני שש בבוקר,
והיום אני מתעוררת ורואה שאין לי חלב לילד בן החמישה
חודשים..." הצעקות שכחו כאשר הקצין נכנס למטבח והביט בי ובחלבן
המסכן "אני מצטערת..." התחלתי לומר כאשר האדון קטע אותי "קחי
את החלב ולכי לחמם אותו, מריה כבר הכינה את האמבט בשבילו, אני
אטפל בזה." אמר הקצין בקול נוקשה ואני מיהרתי להסתלק מהמטבח.

"הנה, תשתה לבריאות." אמרתי בקול שקט והשענתי את ראשו של ילד
על ידי השמאלית, מחזיקה את הבקבוק החמים בידי הימנית. "זה לא
יקרה שוב." אמר הקצין בקול תקיף ואני נרעדתי "אני מצטערת
שהרמתי את קולי אבל אדולף..." "אין צורך להתנצל, טענתך הייתה
מוצדקת לחלוטין ולדעתי פעלת כשורה." אמר וליטף בעדינות את ראשו
של אדולף "מריה תסביר לך איך והיכן נמצאים כל הבגדים והדברים
של אדולף." "כן אדוני." אמרתי באנחה בעוד עיניי עוקבות אחרי
התרחקותו של הקצין. דלת הכניסה נטרקה מאחורי הקצין והילד, שאך
נרדם בזרועותיי, פקח את עיניו בבהלה והחל לבכות. הלחן אותו שרה
אמי כל ימי ילדותי החל להתנגן בראשי ואני התחלתי לזמזם אותו
בקול בקושי נשמע, בעודי מנענעת את הילד. לבסוף העיניים נעצמו,
הבכי שכח והנשימות הסתדרו ואני הנחתי את הילד בזהירות חזרה
במיטתו הקטנה.

"זאת פעם ראשונה שאני שומעת את הלחן הזה." אמרה מריה בקול שקט
ואני יצאתי מהחדר לפני שעניתי לה "אני לא מכירה את המילים אבל
זה אחד מהזיכרונות הבהירים יותר של ילדותי, לחן ללא מילים וריח
עדין של בושם נשי." אמרתי באנחה נוסטלגית לפני שפניתי חזרה אל
ענייני היומיום "לפי המהירות בה הוא יצא אני מניחה שהוא לא
אוכל ארוחת בוקר." אמרתי ומריה חייכה "הוא שנא את זה מהרגע
הראשון... אבל לא כולנו כאלה. בואי למטבח, יש לי שם לחם טרי עם
חמאה." הטון בו היא אמרה את הדברים גרם לי לתחושה חזקה של אי
צדק אך כל מה שיכולתי לשאול היה "חמאה אמיתית?"

בגדיו הקטנים של הילד היו מסודרים בערמות בארון שעמד בחדרו
והצעצועים עמדו על המדפים. יש לי תחושה שאם הייתה להם מלונה
של כלב, גם היא הייתה מסודרת כל כך. אמרתי לעצמי וחיוך עלה על
שפתיי. כאשר הילד התעורר בפעם השנייה החלטתי להלבישו ולהניחו
על השטיח שבחדר האורחים, שם שמתי מולו מספר רעשנים ובובות רכות
והתיישבתי על הספה, צופה במעשיו ומאזינה למוסיקה הרכה ששודרה
ברדיו. צעדיו הכבדים של הקצין הדהדו במסדרון אך אני לא זזתי
ממקומי, מצפה בקוצר רוח לראות את תגובתו על הילד שזחל, בצורה
די כושלת, על השטיח הרך. "...אני מבין שאתה המפקד של הגזרה
הקרובה ביותר לריכוז הגדול ביותר של יהודים באזור אבל עם כל
הכבוד להצלחות שלכם בכל הקשור לשמירה על הסדר איני רואה..."
הקצין פתח את דלת הכניסה לחדר האורחים ואסף את הילד, שזחל על
השטיח, בזרועותיו. "קפטן, אני רוצה שתכיר את... לפי המבטים
שלכם אני מניח שאתם מכירים."

"אנחנו מכרים ותיקים אבל עד כמה שהבנתי ממכתבו האחרון הוא אמור
להיות אי שם בשחקים, מטיס את אחד מהמפציצים של הצבא הנאצי."
הקול בו השתמשתי הסגיר את כעסי והניח לכולם להבין כי אני ממש
מאוכזבת ופגועה. "זה היה נכון עד לפני חודשיים, אז קיבלתי
העלאה בדרגה והועברתי לפריס, אני מפקד גזרה עכשיו. שלחתי מכתב
לכתובת האחרונה שהייתה לי אבל..." הקצין כחכך בגרונו ואני
לקחתי את הילד מזרועותיו "תוכלו להמשיך בדיון הזה אחרי שש
בערב, אני מאמין ששניכם תהיו פנויים אז." אמר הקצין ואני
הנהנתי בתודה ויצאתי מהחדר, משאירה את שני הגברים להמשיך
בשיחתם שנקטעה.

עד ארוחת הצהריים הקצין הספיק לשוחח עם שלושה מהמפקדים שתחת
פיקודו, והיה בדרכו לארוחת הצהריים כאשר הרביעי הגיע. הילד ישן
בשלווה בעריסה שבחדר האורחים ואני ישבתי, כשרגליי אסופות
תחתיי, על הספה והסבתי עצמי כקוראת, בעודי מאזינה לשיחת הגברים
שישבו בחדר האוכל שממול. "...אתה המפקד של הגזרה ה..?" שאל
הקצין והאיש ניסה להסביר עד כמה שיכול היה ללא ידיעת שפה
הגרמנית "אצלנו בצרפתית יש מילה שמגדירה את זה הכי טוב, הגזרה
הכוללת..." משראה כי אין הקצין מבין מילה מדבריו ניסה להיעזר
בשפת הסימנים. בעוד האיש משרטט מעגלים באוויר סבלנותו של הקצין
פקעה "מדוע אין הם ממנים לתפקיד מישהו שיוכל לדווח לממונים
שלו." צעק אוטו ואני המתנתי שתי שניות לפני שפרצתי אל החדר
"אני מצטערת מאוד להפריע לך, אדוני, אבל הצעקות שלך עלולות
להעיר את הילד." אמרתי בטון המערב דאגה ויראה. "איך את... לא
חשוב, את מבינה צרפתית?" "זאת שפת אימי." אמרתי בחוסר הבנה אך
הקצין המשיך בחקירתו "ואת גם דוברת גרמנית?" "לא טוב כמו
צרפתית אבל אתה מבין מה שאני אומרת אז..." הקצין קטע את דבריי
בחדות בהכרזתו "אז את תתרגמי את מה שאני אומר ואת מה שהוא
עונה." אמר והצביע על הכיסא שעמד ריק ליד השולחן. "על איזו
גזרה אתה מפקד?" "על הגזרה ההיקפית..."

ברבע לשש בערב פקד אוטו על האנץ, המשרת הזקן, לנעול את הדלת
הקדמית ולא להניח לאיש להיכנס, ואז עלה לחדרו של הילד "אני
רוצה לבלות כמה שעות עם בני הקטן, את חופשייה עד הבוקר." "תודה
לך מקרב לב, אדוני." אמרתי ופניו של הקצין התרככו "תפסיקי
להודות לי ורוצי לבחור שלך, אני מאמין שהוא ממתין לך בכניסה
כבר קרוב לחצי שעה." "שוב תודה." אמרתי בחיוך ויצאתי מהחדר
בריצה. נשיקה לוהטת קידמה את פניי ברגע שיצאתי מהבית לאוויר
הלילה הצונן "אני ממש מצטער ששיקרתי... למרת שאני לא מבין, כבר
ראית אותי. אז, לפני שיצאת..." הצמדתי את אצבעי המורה אל פיו
וסימנתי לו שיבוא אחריי. "אמרתי את זה בכוונה. הקצין עדיין
זוכר איך זה להיות צעיר ומאוהב, לכן קיוויתי שאם אשחק על
הזיכרון הזה הוא ייתן לי לפגוש אותך כבר היום." אמרתי בחיוך
ברגע שהתרחקנו מהבית. "על זה אני אוהב אותך." אמר הצעיר וכרך
את זרועו סביבי "עכשיו ספרי לי, למדת כבר משהו מעניין?"

"מעניין, לא ממש. מועיל, רק את כל מה שאפשר לדעת על כל הגזרות,
כולל דוחות מצב ומספר השוטרים הצרפתיים והחיילים הנאצים
המוצבים בכל אחת." אמרתי בחיוך ומסרתי לו את דף הנייר עליו
כתבתי הכל. "מצורפת בקשה להפוך אותך לאיש הקשר שלי. בקשה
שהעותק השני שלה יימסר לאיש הקשר שלי." "יש משהו שלא חשבת
עליו?" שאל הצעיר בקול מלא סקרנות ואני פרצתי בצחוק "אני לא
מושלמת, ואתה יודע את זה." אמרתי והצעיר חייך "מה דעתך שנלך
לאכול גלידה לפני שאני מחזיר אותך הביתה?" "קצת קריר לגלידה,
חשבתי יותר בכיוון של קרואסון חם אבל שמעתי שזה שבועות שאי
אפשר להשיג אותם בעיר." אמרתי בצער אך הצעיר רק חייך "את
תופתעי לגלות כמה דברים אפשר להשיג אם יודעים למי ואיך
לפנות..."

"אינך צריכה למהר, הוא כבר נרדם." אמר הקצין כאשר חלפתי
במהירות על פני הכניסה לחדר האורחים והתחלתי לעלות במדרגות
"ואת מוזמנת להצטרף אלי לכוס משקה." "אני מודה לך אבל איני
שותה." הקצין חייך באישור והציע לי לשבת. "קראתי את קורות חיו
של וולף וגם את אלה שלך, אני מניח שנפגשת באוניברסיטה. האם
ההנחה נכונה?" "כן אדוני. הספקתי ללמוד שלושה סמסטרים לפני
שמלחמה פרצה והמקום נסגר, בגלל חוסר בתלמידים. אני מקווה לסיים
את הלימודים אחרי שהמלחמה תסתיים." "את היית אחת מהבנות
הבודדות שלמדו שם, לא כן?" "בהתחלה הם סירבו לקבל אותי, אבל
אחרי שבועות, בהם נופפתי את גיליון הציונים מול עיניהם, הם
הסכימו שאגש לבחינה. את ההמשך אתה יכול לנחש לבד." מספר שניות
עברו עלינו בשתיקה לפני שהעזתי לשאול "אדוני, האם יש סיכוי
שבשלב מסוים יהיה לי יום חופשי, או נניח כמה ערבים בשבוע בהם
אוכל לצאת מהבית?" אוטו חשב לכמה שניות לפני שענה "יום חופשי,
בטוח שלא, אבל אני מניח שאפשר יהיה לסדר שני ערבים פנויים
בשבוע. אני אודיע מתי תהיה פנויה ברגע שהמערכת שלי תסתדר, כרגע
זה פשוט בלתי אפשרי. אני לא יודעת מה אני עושה מחר בבוקר, שלא
לדבר על בעוד שבוע." "אני מודה לך על ההבנה." הקצין חייך ובקול
נוסטלגי אמר "פעם גם אני הייתי צעיר ומאוהב." "אתה עדיין צעיר,
אדוני." אמרתי אני בתגובה והתחלתי לעלות במדרגות "לילה מנוחה
לך." "גם לך."

מאותו יום, בו צעקתי על החלבן, בקבוק החלב המחומם המתין בחדרו
של אדולף בשש ועשרה בדיוק לכן הופתעתי לגלות בוקר אחד, כמעט
חודש לאחר שהתחלתי לעבוד בבית, כי שוב אין לי חלב לתת לילד.
"מריה!" הרמתי את קולי בזעקה אך איש לא ענה ושום רחש לא נשמע
בבית "מריה!" ניסיתי שוב אך גם הפעם נותר הבית דומם. הילד החל
לבכות שוב ואני לקחתי אותו בזרועותיי והתחלתי לקרוא למריה בפעם
השלישית כאשר ראיתי את הקצין נכנס לחדר כשהוא כבר לבוש במדיו
הכהים "על מה כל המהומה פה?" "בקבוק החלב לא עומד במקומו הרגיל
ומריה לא עונה לי... אני בדיוק התכוונתי לרדת למטה ולחמם את
החלב, אם הוא כבר הגיע." "תני לי את הילד ורוצי למטה לבדוק אם
יש חלב." "כן אדוני." אמרתי והעברתי לו את הילד הממרר בבכי.

כשפתחתי את דלת הכניסה האחורית ראיתי כי קנקן החלב עומד ליד
הדלת, ממתין שיכניסו אותו לתוך הבית. בזמן שחיממתי את החלב,
חיפשתי סימן כל-שהוא לכך שמריה הייתה הבוקר במטבח, אך שום סימן
כזה לא נמצא. "החלב כבר מוכן?" קטע קולו של אוטו את מחשבותיי
ואני מיהרתי אל חדר האורחים, ממנו בא הקול. כאשר התיישבתי על
הספה הוא הניח את הילד בזרועותיי ואני התחלתי להאכילו בזמן
שהקצין החל לדפוק, תחילה בעדינות ואז בחוזקה, על דלתם של האנץ
ומריה. תחושה מנבאת רעות אפפה את מוחי וברגע שהילד נרדם, הנחתי
אותו בעריסה וניגשתי לעמוד לצדו של אוטו, שהמשיך לדפוק על הדלת
בחוזקה ובעקשנות. "אין לך מפתח נוסף לחדר?" שאלתי בקול מהסס
והקצין הנהן "הוא תלוי במטבח, בארונית הקטנה והעקומה. הכנתי
אותה בגיל 8 כמתנת יום-הולדת למריה."

הדלת נפתחה בחריקת צירים ומשב של רוח קרירה קידם את פנינו.
החלון היה פתוח ובחדר לא נותר דבר שעמד במקומו מלבד המיטה
הכבדה. אוטו נכנס לחדר ראשון וכאשר הסתובב להביט בעיניי הבנתי
כי אני מעדיפה שלא לראות את המראה. "אבינו שבשמים עזור לנו."
אמרתי בלחש בעודי מצטלבת ונושקת רכות לצלב שהיה פעם של לויז.
כאשר נזכרתי בלויז הכתה בי ההבנה כי הפרטיזנים הם שפגעו
במשרתיו של הקצין, בתקווה שייבהל ויעזוב את המקום. "...סופי!"
קולו של הקצין גרם לי להתעורר מקיפאוני וכאשר ניגשתי אליו
ראיתי כי מעיניו קורן הרצון לנקום. "הביאי שני סדינים לבנים,
דלי מים וסמרטוט והניחי אותם בכניסה לחדר. אל תיכנסי לשם עד
שלא אגיד לך שאת יכולה, האם זה ברור?" "כן אדוני." אמרתי בקול
רועד וניגשתי להכין את כל מה שנתבקשתי. "מדבר קולונל קוהלר.
רצח אירע בביתי שבשכונת..." רעש המים הזורמים העפיל על קולו של
אוטו וכאשר סיימתי למלא את הדלי השיחה כבר הסתיימה. "קחי את
הילד ועלי למעלה. את מוגבלת לקומה העליונה עד שאקרא לך לרדת."
אמר הקצין כאשר חלפתי על פניו ואני הנהנתי נמרצות.

כאשר הרמתי את הילד מהעריסה הוא התעורר בבהלה אך משראה את פניי
המוכרות נרגע והחל לשחק עם התלתל שנפל על פניי. ברגע שהגענו
לחדר השינה של הילד הוא העדיף את הרעשן ששכב על השטיח על פני
התלתל שלי לכן הנחתי אותו על השטיח, במרחק מה מהרעשן, והבטתי
בו זוחל בביטחון אל הצעצוע. בחודש שהותי במקום הילד עבר
מזחילה מהוססת ומלאה בנפילות לזחילה מהירה. על עמידה והליכה לא
היה בכלל מקום לדבר היות והילד היה רק בן חצי שנה ועד לגיל שבו
הוא יתחיל להיעמד כשהוא נשען על הספה או לקום בכוחות עצמו
נותרו עוד כמה חודשים...

קולות של שיחה ערה עלו מהקומה התחתונה ואני פתחתי לאט את הדלת
והאזנתי לקולות "...מי שהרג אותם עשה את זה בצורה מאוד נקייה.
אני לא חושב שהם הרגישו משהו..." הקול הזר היה ככל הנראה קולו
של הרופא שהוזמן לבדוק את הגופות, אך תוכן השיחה עניין אותי
יותר מזהותו של הדובר. "...אני לא מבטיח לך תרגום מדויק אבל
ככל שאני יכול להבין זוהי לשון ההודעה..." הקול השני היה קולו
הבוטח של וולף "קצין יקר. באת לארץ החופש והשוויון. אתה אולי
זר בארצנו, אבל אם ברצונך להחזיק בשלטון, תנהג נא לפי מנהגנו!
על החתום, קבוצת עוקץ." לא ניתן היה לטעות בשם, היו אלה חבריה
לשעבר של לויז שנשלחו הפעם כדי להפחיד את הקצין. הם בחיים לא
ימצאו את העקבות שלהם, אלא אם חברי עוקץ החליטו שהם רוצים
שימצאו אותם. אמרתי לעצמי בקול בטוח וסגרתי את הדלת, משתדלת
שהיא לא תשמיע רחש. מעניין מה יהיה עכשיו על הערבים הפנויים
שלי? חשבתי כשנזכרתי כי היום היה שבת, אחד משני הימים בהם היה
לי ערב פנוי. הילד הניח את ראשו של השטיח, חיבק את בובת הארנב
הרכה, אותה קניתי לו לפני שבוע ימים בלבד, ועצם את עיניו. כאשר
הייתי בטוחה שהוא נרדם הרמתי את גופו הישן והעברתי אותו בשיא
הזהירות אל מיטתו הקטנה, מניחה את הארנב לא רחוק מידו הימנית.
הילד פקח את עיניו, חיבק את הבובה ונרדם.

"סופי, בדיוק עמדתי לקרוא לך." אמר הקצין כאשר ראה אותי יורדת
במדרגות ואני סימנתי לו שינמיך את קולו "הוא ישן." אמרתי כמעט
בלחש והקצין פתח את דלת העץ שהובילה אל חדרם של האנץ ומריה.
"אני אכפיל את שכרך אם תיקחי את מקומה של מריה." אמר אוטו ואני
הנהנתי "אני לא יודעת מה יהיה לי לעשות עם כל כך הרבה כסף אבל,
אני מסכימה." אמרתי והקצין חייך בהוקרה. "אני מקווה שבחודש
שהיית פה מריה הראתה לך מה נעשה איך במטבח..." "כן. ואת מה
שאני לא יודעת, אני פשוט אצטרך לאלתר." אמרתי בקלילות וחיוך
רווי בכאב עלה על פניו של הקצין "אשתי אמרה את זה על גידול
ילדים, לפני קרוב לשנה." אמר הקצין בקול בלתי נשמע ופנה אל
וולף, שנכנס לבית והוריד את מעילו. "הנה כל ההודעות שהיו על
שולחנך." אמר וולף לאחר שהצדיע. הקצין עיין בהודעות תוך כדי
הליכה אל חדר האורחים "קפטן, אני מקווה שאין לך התנגדות להחליף
אותי לכמה ימים. הנה המכתב שמאשר כי כל סמכויותיי הן שלך לשבוע
ימים מהיום. אם יהיו לך קשיים מיוחדים תתקשר או תבוא לביקור...
למרות שיש לי תחושה שהאפשרות השנייה קוסמת לך הרבה יותר, אבקש
ממך שלא לבוא לעיתים קרובות מדי. אחרי הכל, היא חייבת להתרכז
בעבודה." אמר הקצין ווולף יצא מהבית, לאחר שחייך אלי בחום.

דלת הכניסה אך נסגרה מאחורי וולף וכבר נשמעה דפיקה "האם קולונל
קוהלר נמצא בבית?" שאל האיש במדים בגרמנית רהוטה, ללא שצץ של
מבטא זר, ואני ניגבתי את ידי בסינרה של מריה לפני שסימנתי לו
להיכנס. "אדונים אלה באו לראותך." אמרתי כאשר אוטו הפנה את
פניו אלי ופיניתי את מקומי שאיש הצבא ושני מלוויו. "תודה לך,
סופי. אקרא לך אם אצטרך דבר מה נוסף." אמר הקצין ואני סגרתי את
הדלת מאחורי גבי. "אנו מצטערים לשמוע על האסון..." דבריו של
איש הצבא, להם בקשבתי מעבר לדלת נקטעו ע"י בכיו של הילד ואני
מיהרתי במעלה המדרגות, מצטערת על ההפרעה.

הלוויתם של מריה והאנץ נערכה שבוע מאוחר יותר, בעיר מולדתם, אך
אני והקצין נאלצנו להיפרד מהם עוד קודם לכן, על הרציף בתחנת
הרכבות המרכזית של פריז, רגע לפני שזוג הארונות הועמס על הרכבת
שעשתה את דרכה חזרה לשטחי גרמניה. מאז הבוקר בו גילינו את
הגופות עברו שלושה ימים ונראה היה כי אוטו לא עצם עין ולו
לרגע. "אני חייב שהכל יהיה מושלם, זה המעט שאני יכול לעשות
למענם." חזר ואמר כל פעם שדיברתי על מנוחה. נערה צעירה, כבת
12, הגישה לנו זר פרחים כשרק הגענו אל הרציף בו כבר עמדו
הארונות, ונבלעה בהמון לפני שהספקנו להגיב. "אנחנו משתתפים
בצערך וממליצים בחום כי תעלה על הרכבת הבאה ותיסע מפה. אם לא
תקשיב להמלצה שלנו אנשים נוספים, שכל פשעם עבודה בביתך, עלולים
לסבול מגורל דומה. על החתום, העוקץ." קראתי את הפתק שהיה תקוע
בין הפרחים ופחד אפף את לבי. הקצין השליך את הזר אל המסילה
ואסף את גופי הרועד אל זרועותיו. "אני לא אניח להם לפגוע באיש
מבני ביתי." אמר בקול קשיח ואני נזכרתי בפניהם המחייכות של
עשרת הצעירים שהיו חברים בקבוצת לוחמים זו. בבקשה שהם לא
השאירו שום עקבות. חשבתי בלבי והתרחקתי מהקצין כאשר ראיתי את
עיניו של הילד הנפקחות לאיטן.

רוח קלילה נשבה מהחלון הפתוח ופיזרה את התלתלים שלי לכל עבר,
דבר שהסב אושר לאדולף, אשר ישב בחיכי ושיחק עם קווצת השער
שנפלה על פניי. אוטו, ששלח אותי לחזור הביתה לבד מתחנת הרכבת,
חזר הביתה בסביבות הצהריים, טרק את הדלת אחריו והפטיר שורה
ארוכה של קללות לפני שניכנס אל חדר האורחים בחיוך. "אני רואה
שהוא למד לאהוב אותך." אמר בקול כמעט רך ואני חייכתי בצניעות
"למה לא לאהוב מישהי שמכרכרת סביבך כל היום ודואגת לכל
מחסורך." אמרתי והנחתי לילד לזחול אל אביו, אשר הרימו על ידיו
"את פנויה למשך שארית היום. היום אדולף הוא בן חצי שנה ואני
מעוניין לבלות את היום הזה אתו." "תודה לך, אדוני." אמרתי אך
הקצין פטר את זה בהינף יד "לכי ליהנות מהיום החופשי." אמר ואני
מיהרתי במעלה המדרגות. כשפתחתי את הארון גיליתי עד כמה דל נראה
מלאי הבגדים שלי לכן החלטתי שאת היום הפנוי, וחצי מהמשכורת
שקיבלתי לפני יומיים, אני אקדיש לקניות. שמלה פרחונית קלה
ושיער אסוף בצמה רופפת... אני חושבת שזה צריך להתאים בדיוק
למראה שאני רוצה להקרין. חשבתי לעצמי ויצאתי מהבית בצעדים
קלילים.

מעניין מה שלומו של הכומר? חשבתי כאשר ראיתי את מגדל
הפעמונים של הכנסייה הקרובה לרובע היהודי הישן. המחירים היו
מופקעים ולכן קניתי רק חולצה אחת לעצמי וצעצוע לאדולף. אני
מקווה שהוא יאהב את זה. חשבתי ועצרתי לרגע בכניסה לכנסייה על
מנת לבחון שוב את הקופיף הקטן שקניתי. "עצרי, יהודייה!" נשמעה
הפקודה בצרפתית אך אני לא ייחסתי לה שום משמעות, והתחלתי לפתוח
את דלת הכנסייה כאשר מכה שפגעה בכתפי גרמה לי לשמוט את החבילה
שהחזקתי. "אמרנו לך לעצור!" צעק מפקד הפטרול ואני הוצאתי את
התעודה שלי מהארנק "אני נוצרייה ובאתי לוידוי אצל הכומר שלי."
אמרתי אך מפקד הפטרול רק צחק "את זה עוד נראה." אמר ולקח לי את
התעודות מהיד, לאחר שפקד על אנשיו לתפוס אותי. "קחו אותה
לתחנה!" אמר האיש ואני ניסיתי להילחם בחיילים "השקית שלי...
קחו בבקשה את השקית שלי, המתנה של אדולף שם..." אחד מאנשי
הפטרול הציץ סביבו בחטף, ולאחר שראה כי המפקד לא מסתכל, מיהר
להרים את השקית. "תודה." אמרתי בקול חלוש והוא חייך.

תא הכלא אליו נזרקתי היה מסריח משתן והקירות היו לחים לא
שוב... חשבתי בחלחלה בעודי נזכרת בפעם האחרונה שהייתי במקום
הזה והתיישבתי בזהירות על קצה המיטה החורקת. מעניין כמה זמן
הם יחזיקו אותי... ובכלל על מה הם מחזיקים אותי כאן? המחשבות
חלפו לאיטן בעוד עיניי משוטטות על פני הקירות. הדלת נפתחה
באיטיות וקצין נאצי, מלווה בשוטר צרפתי, נכנסו לחדר. "מה שמך?"
שאל הקצין בגרמנית והשוטר מיהר לתרגם את דבריו לצרפתית. "שמי
סופיה מולאטי." אמרתי בגרמנית, עם מבטא צרפתי קלוש. הקצין סימן
לשוטר שהוא יכול לצאת ואז פנה לחקור אותי. "זה שמה של בעלת
התעודות שהיו בידיך בעת המעצר. מה שאני שואל זה, מה שמך
האמיתי." "סופיה מולאטי הוא שמי האמיתי, הוא ניתן לי ע"י אימי,
יהיה זכרה ברוך, ביום שבו הטבילו אותי." אמרתי ברוגע והקצין
סקר אותי "סופיה מולאטי צעירה ממך בלפחות שנה, שלא לדבר על כך
שהיא נוצרייה הגונה ואת גנבת יהודייה." "על מה אתה מדבר? אני
נוצרייה... הוריי, הורי הוריי והוריהם היו צרפתים נוצרים ואני
הוטבלתי עוד בהיותי תינוקת." הקצין סקר אותי מכף רגל ועד ראש
לפני שענה בקול חמור "אני נותן לך הזדמנות אחת נוספת לספר לי
מי את באמת? והיכן השגת את התעודה הזאת?" "שמי סופיה מולאטי,
אני צרפתייה נוצרייה בת 20 והתעודה הזאת ניתנה לי לאחר הכיבוש
הגרמני ע"י אחד מהפקידים בתחנות ההחלפה של התעודות המזהות. אני
עובדת כמטפלת בביתו של..." המקל שהיה בידו של הקצין פגע בברכי
ואני קרסתי לרצפה באנקה "את משקרת לי אבל אני אוציא ממך את
האמת..." אמר הקצין ומטח של מכות ניתח על גבי.

בעודי נאבקת בשארית כוחי עם הרצון להניח לעולם להשחיר לנגד
עיניי שמעתי את דלת התא נפתחת פעם נוספת "צא!" המילה הבודדה
הזאת עצרה את גל המכות הבא ואני נאנחתי בהקלה, מקווה שינתנו לי
כמה דקות של מנוחה לפני שהחוקר יחזור. מגעו המוכר של אהובי
הרגיע את הפחד מפני התחדשות המכות "את בסדר?" הוא שאל והמשיך
בדבריו מבלי להמתין לתשובתי "אני מצטער שלקח לי כל כך הרבה
זמן, אבל רק עכשיו שמעתי שעוכבת לחקירה בחשד שאת יהודייה..."
"אני רוצה הביתה." לחשתי בקול בקושי נשמע ווולף הרים אותי
בזרועותיו "אז הולכים הביתה." אמר בקול בטוח ואני הבטתי בו
בהפתעה "הם בחיים לא יתנו לך להוציא אותי מכאן, הם חושדים
שגנבתי את התעודות מסופיה האמיתית. עד שהחקירה לא תסתיים הם לא
ישחררו אותי מכאן." וולף פתח את דלת התא ויצא למסדרון בצעד
בטוח "את עוד תראי." אמר וניגש אל השומר שישב ליד הדלת שהפרידה
את המסדרון משאר הבניין.

השומר מיהר להזדקף ולאחר שהצדיע מסר לוולף את השקית עם הקניות
שלי "כל מה שהיה עליה בעת המעצר נמצא שם." אמר האיש ווולף מסר
לי את השקית "תוודאי שהכל שם." חולצה לבנה... בובה של קוף...
ארנק ובו כל התעודות... "הכל פה." אמרתי בקול מלא כאב והשומר
נאנח בהקלה. כאשר יצאנו מהבניין שאלתי את וולף איך הוא הצליח
לשחרר אותי. "אני מכיר את האנשים הנכונים והאנשים הנכונים
מכירים אותי. וחוץ מזה, הסמכויות הנרחבות של קוהלר, שכרגע
הועברו אלי, יכולות לפתוח בפניי את כל הדלתות של פריס."

כאשר הגענו לביתו של הקצין וולף הניח אותי בעדינות על המיטה
הרכה שבחדרי וירד להביא מטלית רכה וקערית עם מים קרירים. "הכל
יהיה בסדר, את במקום בטוח עכשיו." לחש בקול רך והצמיד את
המטלית הלחה אל כמה מהפצעים שעוד דיממו. "זה יעצור את הדימום."
אמר, וכאשר ראה את פניי המתעוותות בכאב הסביר "הוספתי למים כמה
טיפות של יוד כך שזה קצת יצרוב..." מגעו העדין של וולף הרגיע
את הצריבה והכאב ואני התמסרתי לתחושה. וולף עבר עם המטלית על
כל אחד מהפצעים שעל הידיים והכתפיים במסירות והתמדה, משהה את
המטלית הלחה על הפצע למספר דקות, עד שתחושת הצריבה לא נרגעה
והדימום לא נפסק ואז מרטיב אותה שוב וניגש לפצע הבא. כאשר היה
נתקל בחבורה שרק החלה להופיע על עורי החיוור היה נושק לה ברכות
ולוחש שבקרוב הכאב יחלוף וגופי יחלים. כל מגע, ולו המקרי
ביותר, של עורו בגופי הדואב היה משכיח לכמה שניות את הכאב,
מרגיע את הצריבה אך כל מגע נמשך רק שנייה אחת, והכאב היה שב
למלא את החלל שנוצר.

מאי שם, כאילו מכוכב אחר, שמעתי את צעדיו של הקצין, עולים
באיטיות במעלה המדרגות ונכנסים אל חדרו של הילד, אך מוחי יכול
היה לחשוב רק על הכאב שבו היה שרוי גופי. הילד החל לבכות בחדר
הסמוך ואני ניסיתי לקום כדי להרגיעו. כאב... מוחי ניסה
להתגבר על תחושת חוסר האונים, אך גופי סירב לשמוע לפקודה וצנח
חזרה אל המצעים. קול לא ברור, שכל תכליתו להביא את הכאב בו
הייתי שרוי, נמלט מגרוני ווולף נרכן מעלי, מקווה להשקיט אותי.

"קפטן וולף..." בקולו של אוטו נשמעה תערובת של הפתעה וזעזוע,
אך הוא מיהר לחזור אל קולו הסמכותי כאשר פקד על וולף "צא מהבית
הזה בזה הרגע!.. אני אשמע את כל ההסברים והתירוצים שלך מחר,
כאשר תתייצב במשרדי בשעה שמונה בבוקר." וולף נאלץ לציית ולאחר
שהוא יצא הקצין ניגש אלי ואמר בקול רך "הוא לא יטריד אותך
שוב..."החל אוטו להגיד בעודו מתקרב אל המיטה. "מה הוא עשה לך?"
שאל בזעזוע כאשר ראה את ידיי החבולות ופניי השותתים דם. "הוא
ניסה לטפל בי... נאסרתי ע"י פטרול בכניסה לכנסייה שלי... הם
עיכבו אותי לחקירה... החוקר לא האמין לי שהמסמכים הם באמת
שלי... הוא חשב שלאחר כמה שעות של הכאות יוציא ממני את האמת...
וולף השתמש בסמכויות שלך כדי להוציא אותי משם... הוא ניסה להגן
עלי, לא לפגוע..." דבריי נקטעו שוב ושוב ע"י הכאב העז שפילח את
פניי עם כל תנועה של השפתיים.

"אני מצטער ששלחתי אותו מפה... מהצד נראה היה כאילו הוא מנסה
להכאיב לך..." עיניי עברו בתחינה אילמת מהקצין אל הקערה
והמטלית שעמדו ליד המיטה. "...אני אדבר אתו מחר בבוקר ואבקש את
סליחתו על החשדנות שלי..." אמר אוטו בעודו מעביר את המטלית
הלחה על פניי בשיא הזהירות והעדינות להם היה מסוגל. "...אני
מקווה שהוא יבין את טעותי ויקבל את סליחתי..." "גם אני
מקווה... אם לא, אני אדבר אתו ואדאג לכך שהוא יסלח." אמרתי
ואוטו ליטף את פניי ברכות וחייך "הדבר היחיד שאת צריכה לדאוג
בקשר עליו כרגע היא ההחלמה המלאה שלך, והיא מתחילה בשינה
בריאה. תנסי לנוח כמה שעות ומחר בבוקר אדאג שרופא יבדוק אותך
ביסודיות ויקבע את הטיפול המתאים ביותר... אני אשאיר את וולף
בעמדתו הנוכחית, כמחליפי, לעוד שבוע או קצת יותר ואני אוכל
לדאוג לאדולף בזמן שאת מחלימה..." הקצין המשיך לדבר בעודו מלטף
את ראשי בעדינות אך אני שקעתי אל עולם השינה עוד בטרם הסתיים
המשפט.

"הרופא המליץ על מנוחה מוחלטת למשך שבוע ימים לפחות..." אמרתי
לוולף כאשר זה בא לבקר אותי למחרת בערב. "...כך שאני אראה את
השמיים הכחולים רק דרך החלון." "אז אולי זה ינחם אותך." אמר
וולף ובהוציאו את ידו מאחורי הגב הגיש לי ורד בודד. חיוך של
הוקרת תודה עלה על פניי אך וולף הניד בראשו לשלילה "חברי עוקץ
מוסרים לך אותו, יחד עם איחולי ההחלמה." אמר בלחישה והניח את
הוורד על השידה שלצד מיטתי. הבטתי בו בהפתעה בעודו מתיישב לצדי
ומסביר "הבוקר על שולחנו של קוהלר הונח פתק שתוכנו נשמע בערך
כך 'הפעם היה לה מזל והחוקר שלכם היה נחמד. פעם הבאה שנגרום
למעצרה אנחנו נוודא שהיא תיפגע באמת. אנחנו חוזרים על הדרישה
שלנו, עזוב את הארץ מיד. ראה הוזהרת.' חברי עוקץ היו חתומים על
המסמך."

צל של זעזוע עבר על פניי למשמע דבריו אך הוא מיהר להוסיף
"כשנפגשתי עם איש הקשר שלי הוא מסר לי את הורד וצירף אליו את
איחולי ההחלמה וההתנצלות של כל חברי היחידה. הם לא רצו שתיפגעי
אבל היו חייבים להראות לקוהלר שאת לא יוצאת דופן, הם יפגעו גם
בצרפתייה אם זה ישרת את מטרתם." "אני מבינה." אמרתי באנחה
ועצמתי את עיניי, נזכרת בתווי פניה העדינים של לויז ובפניהם
המחייכות של שאר חברי יחידת הפרטיזנים הזאת. "אני סולחת לכם על
פעולה למען המטרה." אמרתי בלחישה ופקחתי את עיניי. וולף כבר לא
היה בחדר ובדלת עמד אוטו. "אפשר להיכנס?"

"אני מבין שוולף כבר סיפר לך את החדשות על הפתק שהוא מצא הבוקר
על שולחני." אמר אוטו כאשר התיישב לצדי וראה את המבט המודאג
שבעיניי. "אני לא רוצה לעבור את זה שוב, אי פעם." אמרתי בקול
רועד ואוטו העביר ברכות את ידו על ראשי "את לא תצטרכי. ביקשתי
מקפטן וולף להביא מחר מהמשרד את החותמת שלי, אני אחתים את
המסמכים שלך כך שאיש לא יוכל לעצור או לעכב אותך לחקירה
מלבדי." על פניי עלה חיוך של הקלה ואוטו חייך בחזרה. בחיוך לא
היה שום זכר לאכזריות או צביעות, פשוט חיוך כן של דאגה
ואכפתיות. המבט החולמני שעלה על פניי בזמן שהרהרתי בחיוך הרך
על פניו של קצין האויב גרם לאוטו לחייך "לכי לישון... הרופא
אמר שאת צריכה לנוח הרבה בימים הראשונים." אמר ויצא מהחדר,
לאחר שהצמיד את שפתיו ברפרוף אל המצח שלי.

ימי הקיץ התקרבו לסיומם אך אני החלטתי שאמשיך להוציא את אדולף
לטיולים היומיים כל עוד לא ירדו גשמים או שלג. וולף היה המלווה
הקבוע שלי, אם לא לומר המאבטח, וגם היום הוא הלך לימיני, חוצץ
ביני לבין הכביש. היום המאושר ביותר בחייהם של הזאטוטים הללו,
יומם הראשון בבית הספר. חשבתי למראה הילדים הקטנים עם תיקיהם
הגדולים מכפי מידתם. "פעם גם אנחנו היינו כאלה." אמר וולף,
כאילו קורא את מחשבותיי. הילד בן השמונה חודשים עשה ניסיונות
ראשונים להתרחק מהמשענות בהם נעזר על מנת לעמוד, אך נותרו לו
עוד חודשיים-שלושה לפני שניסיונות אלה יהפכו להליכה של ממש.
המסמכים שלי נשאו זה חודש את החותמת של קולונל אוטו קוהלר,
ובפעמים המעטות בהם התבקשתי להציגם, החותמת מנעה כל עיכוב
נוסף. נוכחותו של וולף, סגנו מזה חודש וחצי של אוטו, הרחיקה
ממני את החיילים המפטרלים ברחובות, שרק הרכינו את ראשם לאות
כבוד בעודנו עוברים לידם. "מעניין איך זה ללמוד בתקופה של
כיבוש." אמרתי בקול מהורהר ווולף משך בכתפיו "תגידי לי את, אני
עזבתי את הלימודים ביום בו גרמניה פלשה לפולין... יותר נכון
סולקתי משם." "וולף, אתה יליד גרמניה המצהיר בפומבי כי הוא
תומך בהיטלר. מה גרם לך לחשוב שתישאר בקמפוס לאחר שהוכרזה
מלחמה?" "אבל עזבתי את גרמניה בהיותי בן שבועיים." ניסה וולף
לומר בקול משכנע אך חיוכו גילה את האמת, הוא ניסה להקניט אותי.
"בוא נחזור, הרוח מתחילה להיות קרירה." אמרתי והנושא הקודם של
שיחתנו נשכח.

הצורך להשגיח על הילד ללא הפסק, לצד חובותיה של מריה, שעברו
אלי לאחר מותה, הקשו את חיי, אך ההכנות לחג המולד פשוט השאירו
אותי מחוסרת כוחות. אוטו לא המתין עד שאפנה אליו בבקשת עזרה,
והחליט לשכור טבחית שתכין את הארוחה המפוארת, אליה הוזמנו כל
מפקדי הגזרות ומשפחותיהם. עזרתה התקבלה בברכה אך עד מהרה
גורשתי מהמטבח והלכתי לסדר את חדר האוכל וחדר האורחים לקראת
בואם של האורחים. אדולף הביט במעשי בעניין רב אך משראה כי הם
חוזרים על עצמם החליט למקד את תשומת ליבו באביו, המקשט את עץ
החג. הרצפה נקייה, השולחן ערוך ומהמטבח עולה ניחוח מהמם של
תבשילים. לאחר שסקרתי את הרשימה של כל מה שכבר נעשה פניתי
לבחון מה עוד צריך להיעשות צריך להשכיב את אדולף לישון,
להתקלח ולהחליף בגדים למשהו רשמי. אדולף המשיך לעקוב אחרי
מעשי אביו אך זה עלה עד מהרה למעלה והילד פנה להביט בי "בוא
נלך לישון." אמרתי והרמתי אותו על ידי. השעון צלצל תשעה פעמים
ואדולף זקף את ראשו בבהלה. "הש-ש." לחשתי והנחתי את ידי על
גבו, מלטפת אותו קלות. ראשו של אדולף צנח חזרה לכרית ומספר
דקות מאוחר יותר נשימתו הסתדרה והוא נרדם.

כשנכנסתי לחדרי הופתעתי לראות על המיטה שלי שמלה מפוארת
המתאימה לגבירה אמיתית. בעודי סוקרת את השמלה חשתי בידיו של
אוטו הנסגרות על כתפיי. "הערב תסעדי אתנו." נשמע הקול מאחוריי
ואני הסתובבתי "אבל אדוני, איני גבירת הבית. תפקידי לשרת
את..." "האם כל כך קשה לך למלא את הבקשה הפשוטה הזאת? הערב בני
אינו זקוק לאומנת, ואני איני זקוק למשרתת... אני זקוק לאישה
יפה שתהיה לצדי בקבלת הפנים הזאת." "אבל אני ארוסתו של וולף,
לא אשתך..." צל של כאב השתהה על פניו והוא מלמל "אני מצטער
שביקשתי ממך... לא הייתה לי שום זכות..." אמר ויצא מהחדר בראש
מושפל. הוא זקוק לך הלילה, ואת לא יכולה לסרב לתחינתו, אסור
לך לאטום את לבך לבדידותו הזועקת... הוא נזקק בי... הוא
נזקק... בי... המחשבות ערפלו את ההיגיון, אך עד שזה חזר כבר
היה מאוחר מדי, שמלת הקטיפה הכחולה כבר הייתה עלי ואני עמדתי
בחדר האורחים לצדו של אוטו, מחייכת אל וולף בעוד זה מביט בי
בזעזוע. אלוהים אדירים, מה עשיתי? זעקו מחשבותיי ודמעה בודדה
התגלגלה במורד לחיי הימנית.

עברה כשעה מאז שראשון האורחים הגיע ועד שהטבחית אותה שכר אוטו
קראה לכולם לשולחן, אך מבחינתי הזמן קפא באותה השנייה שוולף
נכנס לחדר וראה אותי לצדו של אוטו קוהלר, מפקדו הישיר. השיחה
סביב הארוחה נסבה על אורחות החיים בעיר הכבושה אך אני הפגנתי
התעניינות מעטה ביותר, דעותיי היו מבליטות את חוסר השייכות שלי
לחברה הגבוהה ומסגירות את נאמנותי לפרטיזנים. "זה ברור לכל
שאישה הנשואה זה שלוש שנים, חייבת הייתה להרות ולו פעם אחת."
הצטרפתי לשיחת הנשים אשר יצאו אל הטרקלין לאחר סיום הארוחה והן
מיהרו להסכים איתי. "את ממהרת לשפוט אותי." אמר האישה עליה
נסבה השיחה ואני חייכתי, מקווה שהיא לא תנסה לעקוץ חזרה. אל
תבחני את הסבלנות שלי הלילה, את עלולה לגלות שאני עולה עליך
ככל שהדבר נוגע בהתנצחות מילולית.

המחשבות היו מופנות כלפי האישה אך היא לא יכלה לקרוא אותן וגם
לא קלטה את הרמז ובקול מרושע אמרה "במקומך לא הייתי עושה את
זה, אני לפחות גרה עם גבר במסגרת הנישואין ולא כמוך, מופקרת."
"אני האומנת של בנו, לא הפילגש שלו והרמיזה שלך על טיב היחסים
בינינו מעידה רק על דבר אחד, על כך שאת ממהרת לשפוט עוד יותר
ממני." אמרתי והתרחקתי בעדינות מהשיחה, מתיישבת באחת הכורסאות
שליד האח. "אני מקווה שהנשים לא מציקות לך יותר מדי." "רק
רומזות שאני המאהבת שלך, זה הכל." אמרתי באדישות וקמתי מהכורסא
"אני אעלה להביא את המתנות שקנית." אמרתי והחלקתי אל מחוץ לחדר
האורחים.

המתנות היו מונחות על מיטתו של אוטו ואני סקרתי את השמות שהם
נשאו. הילדים הללו הם המאושרים ביותר מכל ילדי פריס... לא
שהמתנות שהוריהם יקבלו הן צנועות יותר אבל בכל זאת... חשבתי
לעצמי בעודי מחשבת את כמות המתנות שכל אחד יקבל הלילה. מתנה
מכל מפקד גזרה, מתנה מאוטו ואחת מוולף... 12 מתנות לחג לכל אחד
משמונת הילדים של בעלי ההשפעה בעיר, וכמות זהה של מתנות
להוריהם... כשישנם כה רבים הרעבים ללחם... תפסיקי לחשוב על זה,
את לא יכולה לתקן את העולם. אמרתי לעצמי והרמתי את ערמת
המתנות.

"אתה כבר ממהר להיפטר מאתנו?" שאל הקפטן המזדקן כאשר ראה את
ערמת המתנות שבידיי ואשתו חייכה "אם נתחשב בשעה, זה די צפוי.
המחוגים ממהרים להתקרב לשלוש." אוטו לקח את המתנה מראש הערמה
והעניק אותה לקפטן "ממני לבתך המקסימה." הקפטן הרכין את ראשו
בתודה ופנה אל אחד מעמיתיו, אשר אמר "ממני לאשתך המקסימה."
קציני צבא המפקדים על העיר הכבושה מחליפים את סנטה קלאוס
וקרובי המשפחה שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות את המתנות
ומביאים אושר לעמיתיהם ולילדיהם, כמה... לא שיגרתי. המבט
המהורהר שהיה על פניי התחלף בחיוך כאשר אחת מהנשים מסרה לי
מתנה עבור אדולף "ממני ל... לבנו של קולונל קוהלר." אמרה האישה
ואני הרכנתי את ראשי בתודה. המתנות שנועדו לאדולף הצעיר ולאוטו
הונחו מתחת לעץ המקושט בעוד אוטו מלווה את אחרוני האורחים אל
הדלת. "לילה טוב, לשניכם." אמר אוטו בעודו חולף על פני הכניסה
לטרקלין לפני שעלה אל חדר השינה שלו.

"וולף, אני..." אמרתי בקול חרישי לאחר שכל האורחים עזבו את
הבית ואוטו השאיר אותנו לבד בחדר האורחים. "אני לא רוצה לשמוע
שום תירוצים... אין דבר שיסביר את מה שעשית הערב יותר טוב
ממראה העיניים." אמר הצעיר והסתובב על מנת לצאת מהבית "בבקשה
אל תלך... אני לא רוצה לאבד אותך... אני זקוקה לך..." לחשתי
בקול רווי כאב ווולף הסתובב על מנת לפגוש במבטי הנואש. "...אל
תלך..." לחשתי שוב אך כשפקחתי את עיניי הוא כבר לא היה שם ואני
נותרתי לבדי בחדר המואר קלושות באור הנרות שעמדו על השולחן
והשתקפו בקישוטים שעל העץ. כאשר דלת הכניסה נטרקה מאחורי וולף,
גופי נרעד לשנייה ורגליי סרבו לציית לפקודה שנתן המוח תקומי
ותעשי את המוטל עליך... אחר כך יהיה לך מספיק זמן לחשוב על
זה... עכשיו זה לא הזמן... תחושת הריקנות התפשטה בחלל החזה,
משאירה אחריה כאב בל יתואר, אך הדמעות הזולגות בדממה על לחיי
היו הביטוי החיצוני היחיד לכך. תקומי, תעלי למעלה, תורידי את
השמלה הארורה הזאת, תלבשי משהו שמתאים למעמדך - משרתת - ותעשי
את המטלות שלך... זה לא צריך להיות מסובך מדי... פשוט תעשי את
זה!.. מוחי צעק את הפקודות ואני בלעתי את הגוש שנוצר בגרוני
וקמתי.

"אדוני, האם אוכל להיכנס?" שאלתי בעודי דופקת על דלתו של אוטו
"בוודאי, הדלת פתוחה." "רציתי להודות לך על ההזדמנות לבלות את
הערב עם החברה הגבוהה בפריס, ולהחזיר את השמלה, היא ממש יפה
אבל היא לא תואמת את מעמדי." "וולף שייך כעת לאלה שאת מכנה
'החברה הגבוה של פריס' אך אין באפשרותו לקנות לך שמלות יפות
שיתאימו למעמדך העתידי, כאשתו, לכן... אשמח אם תראי בשמלה
כמתנת החג שלך." אזכור שמו של וולף ויחסינו גרמו להתעצמות
הריקנות החונקת והדמעות שבו אל עיניי "אני מתעקשת להחזירה
לך... לא יהיה לי בה צורך." אמרתי בקול רווי כאב ויצאתי מהחדר
בריצה.

הדמעות ערפלו את ראייתי ואני נפלתי על המיטה הגדולה שבחדרי,
ממררת בבכי. "מה קרה לך? מדוע את בוכה?" שאל אוטו בקול עדין
בעודו מתיישב לצדי על המיטה ומניח יד על כתפי "וולף... הוא ממש
נפגע כאשר ראה אותנו ביחד... הוא הבין את זה לא נכון אבל
כשניסיתי להסביר הוא סירב להקשיב ועזב... אני לא רוצה לאבד
אותו... אני..." "אין צורך בדמעות, ילדה יפה... אני בטוח שהכל
יסתדר על הצד הטוב ביותר בסופו של דבר... אם יש בו ולו שמץ של
חוכמה הוא לא יוותר עליך בקלות כזאת... הוא יבלע את הגאווה
הטיפשית שלו והמסקנות החפוזות ויקשיב להסבר... ואז יסלח לך כי
לא חטאת ולו לרגע... והכל ישוב לקדמותו... אין צורך לבכות..."

למחרת בבוקר העיר אותי בכיו של הילד ואני מיהרתי להיכנס לחדרו,
מבינה מאוחר מדי כי  הבכי אינו נובע ממנו אלא מהטרקלין שבקומה
הראשונה. "הש, ילדי." אמר אוטו וניסה להכניס את פיית הבקבוק
לפיו של הילד הממרר בבכי. "הדייסה כנראה חמה מדי." אמרתי
ולקחתי את הבקבוק מידו "היית צריך להעיר אותי. בשביל הדברים
האלה אתה הרי משלם לי." המשכי לדבר בעודי נכנסת אל המטבח
ומוהלת את הדייסה שבבקבוק במעט חלב קר, ומחזירה אותו לקצין,
אשר נשאר לשבת על הכורסא בטרקלין, מערסל את בנו. הילד המשיך
להתפתל בזרועות אביו ואני ביקשתי במבטי שימסור לי את הילד.
בתנועה שהפכה כבר למיומנת בשמונת החודשים האחרונים, הנחי את
הילד בחיקי ונתתי לו את הדייסה החמימה.

"את לא מפסיקה להדהים אותי, סופי. את מצליחה להיות נערה צעירה,
גבירה מכובדת ואומנת מיומנת בו זמנית, וזאת מבלי להזכיר את
יופייך הנדיר או טוב הלב הקורן ממך בכך חיוך... פשוט לא יאמן."
אמר אוטו ספק לי, ספק לעצמו וניגש אל עץ החג "שנפתח את
המתנות?" שאל ואני הנחתי את הילד על השטיח וצפיתי בו צועד
בבטחה אל ערמת המתנות. הילד הרים מתנה מהערמה והגיש אותה
לאביו, בעוד אני מתיישבת על השטיח בסמוך למקום בו הם עמדו.
"מתנתו של וולף לאדולף." אמר אוטו וקרע את העטיפה, מוציא מתוך
הקופסה השטוחה זוג מגפי שלג במידה של הילד. אדולף הביט לשנייה
במתנה שאביו הוציא ואז שלף מתנה נוספת מהערמה. "מתנתו של מפקד
הגזרה ההיקפית לאדולף." אמר ושלף גרביים, כפפות וכובע, כולם
סרוגים מאותו הצמר הסגול. החיוך שלי התרחב עוד יותר כאשר הקצין
מתח את הכובע הסגול על ראשו של הילד בעוד זה נאבק להורידו.

"אני מקווה שלא כל המתנות כאלה משעממות." אמרתי בעוד הילד
מושיט מתנה נוספת לאביו. הפעם האב שלף כבאית אדומה מהקופסה
והושיט אותה לבנו, אשר מיהר לקחת את המכונית וגלגלה על השטיח,
מרים את ראשו בהפתעה כאשר שמע את הסירנה המותקנת בכבאית מתחילה
ליבב. "נראה לי שבזה הסתיימה פתיחת המתנות לשעה הקרובה." "לא
בהכרח. יש פה גם מתנות בשבילך ולמען האמת, אני די סקרנית לדעת
מה קיבלת." אמרתי ואוטו ניגש למיין את המתנות שעוד נותרו
בערמה. "מתנה לאדולף, מתנה לאדולף, מתנה לאדולף, מתנה בשבילך."
אמר והושיט לי את הקופסה הקטנה הארוזה בנייר צבעוני "אני אפתח
אותה אחר כך." אמרתי כאשר ראיתי כי הייתה זאת מתנתו של וולף.

אוטו משך בכתפיו וחזר לערמת המתנות "מתנה לאדולף, מתנה בשבילי,
עוד מתנה בשבילי, ועוד מתנה בשבילי." "נראה לי שאתה נהנה מהחג
הזה יותר מאדולף." אמרתי בחיוך והגנבתי מבט אל הילד המגלגל את
הכבאית החדשה שלו במעגלים, מתענג על הסירנה המופעלת כל פעם
שהמכונית זזה ממקומה. "יכול להיות, עכשיו בואי נראה מה הביאו
לי... ואני מקווה מאוד שזה לא משהו סגול וסרוג." אמר בעודו
פותח את מתנתו של מפקד הגזרה ההיקפית בחשש מסוים. "סוודר
סגול." אמר ושלף את הסוודר מתוך הקופסה. צחוקי הדהד ברחבי הבית
ואדולף עצר לרגע ממשחקו והסתכל בי בפליאה. "נראה לי שהסגול היה
הצבע היחיד שהיא הצליחה להשיג אז היא לקחה כמות גדולה במיוחד."
אמרתי ופתחתי את המתנה שוולף הביא למפקדו. "מעיל עור שחור.
מעניין היכן הוא הצליח להשיג את זה." אמר אוטו בעוד רעד עובר
בגבי. "הכל בסדר?" שאל ואני מיהרתי לאלתר "לאבי היה מעיל דומה
אז לרגע חשבתי ש..." אמרתי והוא הנהן בהבנה.

אדולף מאס בכבאית והוא זנח את הצעצוע בצד וניגש אלינו, שולף
מתנה מערמת המתנות שעוד לא מוינו. אוטו סובב את הקופסה שבנו
נתן לו, מחפש את התווית שתכריז מי הוא נותן המתנה. "מוזר, אני
לא רואה ממי המתנה." אמר ואני בלעתי את הרוק בחשש "אתה לא חושב
שזה מהקבוצה הזאת... אלא שהרגו את מריה ו... " אוטו הביט בי
ואז הנהן לאיטו, מבין את המשמעות של שאלתי. אדולף, שראה כי
אביו אינו מתכוון לפתוח את המתנה שבידיו, ניגש אל הערמה הלא
ממוינת ושלף מתוכה קופסה נוספת. הוא סובב את הקופסה שבידיו כמו
שאביו עשה קודם ואני סקרתי את העטיפה, מחפשת את תווית שם
המעניק. העטיפה הייתה ריקה בדיוק כמו זאת שבידיו של אוטו. שתי
קופסאות ללא שם המעניק... באיזו הפצצה ובאיזו המתנה? חשבתי
כמעט בפאניקה והעברתי את מבטי בין שתי הקופסאות, מנסה להחליט
איזו היא המסוכנת.

"אדולף, עזוב את הקופסה!" אמרתי והקופסה נשמטה מידיו והתגלגלה
מספר פעמים על השטיח לפני שנעצרה מתחת לעדן החלון. "סופיה, מה
קרה לך?" שאל הקצין בקול מלא תרעומת ואני ניסיתי לעצור את הרעד
שהשתלט עליי "גם הקופסה השנייה היא ללא שם המעניק." הצלחתי
לומר לבסוף ופניו של אוטו הלבינו. "תבדקי את שאר המתנות." אמר
בקול כמעט מבוהל ואני מיהרתי לציית "עוד שש מתנות בשביל אדולף,
מתנה נוספת בשבילי ועוד תשע מתנות בשבילך, כולם עם תגי שם.
הקופסאות הללו הן עודפות, יש לי סך הכל 12 מתנות בשבילך, 12
בשביל אדולף ושתיים בשבילי, לא צריכות להיות יותר מתנות."
אמרתי ואז הבטתי בשתי הקופסאות הנותרות, מנסה להיזכר איזו
ראיתי אתמול ואיזו לא.

"עד כמה שאני זוכרת המתנה שאתה מחזיק בה היא מתנתה של אשת מפקד
הגזרה החדש, זה שהחליף את וולף." אמרתי ולקחתי את הקופסה
מידיו, מתכוונת לפתוח אותה הרחק מהפינה אליה חזר אדולף לאחר
שדרשתי ממנו בקול תקיף לעזוב את המתנות. "תתקשר למטה ותזמין
מישהו שידע לפרק פצצות." אמרתי ואוטו מיהר אל הטלפון. "כאן
קולונל קוהלר. אני צריך את החבלן... לא אכפת לי שהוא עדיין
ישן, תעירי אותו ותשלחי אותו אלי הביתה עם כל הציוד שלו. יש לי
פצצה בבית!" צעק על מזכירת הלשכה שענתה לשיחה ואני כמעט
וריחמתי על המסכנה. על החיים ועל המוות! חשבתי וקרעתי את
העטיפה יחד עם קופסת הקרטון שהייתה מתחתיה.

ראש של ליצן המחובר לקפיץ פרץ אל החדר מתוך הקרטון הקרוע וגרם
ללבי להחסיר פעימה. "אלוהים אדירים." לחשתי והצטלבתי, נושקת
לצלב של לויז שהייה תלוי על צווארי. "מה מבטיח לך שבפעם הבאה
זאת לא תהייה פצצה? צוות 'עוקץ'." הקריא אוטו את הפתק שהיה
נועץ בסיכה אל צווארון התחרה של הדמות ואני בלעתי את הרוק.
"איך יכולתי להיות כל כך טיפשה, הייתי צריכה לחשוד כאשר היא
נתנה לי את המתנה, אחרי שבעלה כבר הניח את מתנותיהם לאדולף ולך
מתחת לעץ החג." אמרתי ואוטו הניח את ידיו על כתפיי "זה בסדר,
עכשיו אנחנו יודעים בוודאות שהיא פרטיזנית ושהמתנה השנייה..."
"אנחנו לא יודעים כלום על המתנה השנייה, אני בעד לזרוק אותה
לחצר ולשכוח ממנה." אמרתי ואוטו הנהן בהסכמה. משב של רוח קפואה
ופתיתי שלג סימל את פתיחת דלת האחורית, שהובילה אל החצר העצומה
שהייתה מאחורי הבית, וקול הנפילה העמום העיד על נחיתת הקופסה
באחת מערמות השלג שהיו בחצר. "עכשיו את רגועה?" שאל ואני
הנהנתי "נקווה שבזה הכל נגמ..." התחלתי לומר כאשר פיצוץ אדיר
הרעיד את חלונות הבית. "אני שמח שזרקתי את זה לחצר. על פי
עוצמת הפיצוץ נראה לי שזה היה מאדה את הטרקלין וכל מה שבתוכו."
אמר הקצין וחיבק את בנו, אשר החל לבכות.

החבלן הגיע בליווי שלושה שוטרים צרפתים אשר עזרו לו לאסוף את
השברים מהחצר ולהעמיסם על הטנדר בו הם הגיעו. "אדוני, הרעיון
לזרוק את הקופסה החשודה אל החצר היה רעיון טוב מאוד. הוא הציל
ככל הנראה את חייך ואת חיי בנך." אמר אחד מהשוטרים ואוטו חייך
"הרעיון היה שלה, אבל תודה על ההערכה... עכשיו לעניינים
רציניים יותר, אני רוצה שצו מעצר יוצא על שמה של  אשת מפקד
הגזרה החדש באשמת סיוע למורדים." "אבל אדוני, אינך יכול להיות
משוכנע שדווקא הם שלחו את הפצצה." "אמרתי סיוע לפרטיזנים, לא
סיוע ברצח. היא העבירה אתמול לאומנת של בני קופסה שהכילה את
המסר הבא..." אמר אוטו ומסר לשוטר את הפתק שהקריא לי קודם.
"...אני רוצה שהיא תיעצר כבר היום. אני אבוא לחקור אותה
אישית." המשיך בקול תקיף והשוטר הנהן נמרצות ויצא מהבית.

"הקבוצה הזאת מתחילה לעלות לי על העצבים." אמר אוטו לאחר שהבית
חזר לשלוותו הקודמת ומזג לעצמו כוס משקה מקנקן הקריסטל שעמד
ליד הספרייה. נהדר, הם משיגים את מטרתם. חשבתי לעצמי וניגשתי
אל החלון המשקיף על החצר האחורית. "אני חייב להודות לך על הכל,
על זה שנשארת לעמוד לצדי אתמול, למרות הכל ובמיוחד על זה שלא
נתת לי להרגיע אותך הבוקר אלא התעקשת על זה שנזרוק את הקופסא.
את הצלת את חיי ואת חיו של אדולף, לעולם לא אוכל להחזיר את
החוב הזה." אמר אוטו לאחר שנעמד עם כוס המשקה שלו לצדי. "אתה
משלם לי בשביל שאדאג שדבר לא יקרה לאדולף, אפשר לומר שרק עשיתי
את עבודתי." אמרתי בצניעות והוא הניח יד על כתפי "אני יודע מה
עשית ואני יודע כמה הרבה אני חב לך. חוץ מזה, למה את מתווכחת
עם הבוס שלך?" שאל ואני חייכתי "באמת שאין לי מושג למה אני
עושה משהו מטופש כל כך." אמרתי ואוטו חייך "את מלאך." אמר
לכאורה ללא קשר ויצא מהחדר.

"אני יוצא למטה, אחזור כנראה לקראת ארוחת הערב." אמר אוטו ויצא
מהבית אל הסופה שהשתוללה בחוץ. טיול לא בא בחשבון! חשבתי
לעצמי והורדתי את ארגז הצעצועים אל הטרקלין, שם שיחק אדולף עם
הכבאית החדשה. ברוך השם, יש מספיק צעצועים... השאלה היחידה
היא מה כדאי להכין לארוחת צהריים וערב... קו המחשבה נקטע ע"י
צלצול בדלת ואני הנחתי את הסינר שהתכוונתי ללבוש על השולחן
במטבח וניגשתי לפתוח את דלת הכניסה. "אפשר לעזור לך?" שאלתי את
האישה הצעירה שעמדה בחוץ והיא נראתה מבולבלת לרגע "זה ביתו של
קוהלר?" שאלה, נוקבת בשם משפחתו של הקצין ואני הנהנתי "אני
ארלין, אחותה של אלזה." אמרה, מצפה כי השם יפתח בפנייה את
הכניסה לבית. "אין כאן אף אחת בשם הזה." אמרתי והבלבול שב אל
פניה "הוא לא הביא את אשתו לפריס? היא נשארה בהמבורג?" אלוהים
אדירים, היא אינה יודעת כי היא מתה במהלך הלידה... איך אספר לה
את זה?.. קודם כל תכניסי אותה הביתה, אז תתקשרי לאוטו ואז
תחליטו יחד מה לעשות.

קול ההיגיון השקיט את הבלבול והמבוכה ואני פסעתי לאחור, מסמנת
לאישה הצעירה להיכנס. "תרגישי כמו בבית!" אמרתי לאחר שהיא
נכנסה. הילד, שנכנס זה עתה אל חדר הכניסה משך בחצאית הארוכה
ואני הפניתי אליו את מבטי "בוא אדולף, חוזרים לשחק." אמרתי
והושטתי את ידי. הילד לקח את אצבעותיי המושטות ומשך אותי חזרה
לטרקלין, מחייב גם את האישה צעירה ללכת בעקבותינו. "ארלין,
להביא לך משהו לשתות?" שאלתי את אישה הצעירה לאחר שהיא התיישבה
על הספה והיא הנידה בראשה לשלילה "את יודעת מתי אחותי צפויה
לחזור הביתה?" שאלה בגרמנית צחה ואני הנדתי בראשי. "אתקשר
לקולונל, הוא בטוח ידע." אמרתי ויצאתי אל חדר הכניסה על מנת
להתקשר למטה.

"אוטו, האם לאלזה, אישתך, הייתה אחות?" שאלתי כאשר המרכזנית
קישרה אותי אל משרדו והוא ענה רק לאחר כמה שניות של מחשבה "כן,
ארלין או משהו בסגנון, היא אמורה להיות בערך בת גילי, למה?"
"כי היא יושבת בטרקלין שלנו, משחקת עם אדולף ושואלת מתי אחותה
צפויה לחזור הביתה... היא אינה יודעת כי היא מתה." אמרתי ואוטו
נאנח "תגידי לה שאני מגיע עוד 20 דקות בערך." אמר וניתק את
השיחה. "מה הוא אמר?" שאלה ארלין ברגע שחזרתי לטרקלין "הוא אמר
שהוא יגיע עוד 20 דקות." אמרתי ויצאתי אל המטבח. עד לארוחת
הצהריים נותרו עוד שעה וחצי בלבד ועכשיו צריך להכין ארוחה
לארבעה. מרק עוף חם וצלי בקר עם תפוחי אדמה נשמע כמו תפריט טוב
ליום סוער כמו זה. חלפה המחשבה במוחי ואני נתפסתי לרעיון
והתחלתי בהכנות.

רבע שעה עברה לפני שדלת הכניסה נפתחה שוב ואוטו פסע אל תוך
הבית "סופיה!" קרא בשמי עוד לפני שניגש אל הטרקלין ואני יצאתי
מהמטבח, מנגבת את ידיי בסינר. ארלין יצאה גם היא אל חדר הכניסה
לשמע קולו של אוטו וכשהגעתי אני לחדר ראיתי כי פניו לבנות
כסיד. "הכל בסדר אדוני?" שאלתי והוא ניער את ראשו "הדמיון פשוט
מדהים..." אמר וארלין חייכה "כולם תמיד חשבו שאנחנו תאומות."
אוטו הנהן לאט ואז פנה אלי "סופיה, אם תועילי להעלות את אדולף
לחדרו אשמח מאוד, לי ולארלין יש שיחה מאוד חשובה ולא הייתי
רוצה הפרעות." אמר בקול סמכותי, שנועד להגביר את בטחונו שלו,
ואני הנהנתי "מיד אדוני." אמרתי וניגשתי אל הטרקלין.

כשעה מאוחר יותר נקשתי קלות על דלת הטרקלין "כן!" נשמע קולו של
אוטו מבפנים ואני פתחתי את הדלת "ארוחת צהריים מוכנה." אמרתי
ואוטו הציע את ידו לארלין, שמיהרה להישען על היד המושטת.
"ארלין שהתה בשנה וחצי האחרונות בדרום צרפת, ורק לפני כשבועיים
היא שמעה במקרה כי אני המפקד בפריס. היא החליטה לבוא לביקור
אצל אחותה, מבלי לדעת כי זאת כבר כמעט שנה שאינה בין החיים."
הסביר אוטו בעודי מגישה את הצלחות ואני הפניתי את מבטי אל
ארלין "אני מקווה שאת סולחת לי על שלא סיפרתי לך מיד, פשוט לא
ידעתי איך עלי לבשר לך משהו כזה." "זה בסדר." אמרה ארלין "לא
ציפיתי שמשרתת פשוטה תדע משהו המחייב עידון כזה." אמרה
בהתנשאות ואני בלעתי את הרוק ויצאתי מהחדר. בכיו של אדולף, שרק
עתה קם משנת הצהריים שלו עלה מהקומה העליונה ואני מיהרתי לשם,
לא מפנה תשומת לב לאוטו וארלין שישבו בחדר האוכל. "אחרי
שתלבישי אותו, הביאי אותו לכאן, אני רוצה שהוא יוכל אתנו." אמר
אוטו ואני הנהנתי נמרצות והמשכתי לקומה העליונה.

מיד לאחר ארוחת הצהריים ארלין עזבה את הבית ויצאה לכיוון תחנת
הרכבת המרכזית על מנת לחזור לדרום צרפת. אוטו ליווה אותה אל
התחנה וחזר הביתה ספק מרוגז ספק מדוכא. "הכל בסדר?" שאלתי כאשר
הוא חלף ליד הכניסה טרקלין והוא הניד בראשו "היא כל כך דומה
לה, אותו חיוך, אותן עיניים ואותן פנים אבל היא גם כל כך
אחרת... אין בה את החום, הרגישות וההבנה שהיו לאלזה... זה היה
כמו לראות אותה ועם זאת, להיות מודע לחלוטין לעובדה שהיא כבר
איננה..." "היא תמיד פה, ממש קרובה. אתה רואה את פניה כל פעם
שאתה מביט באדולף ואת חיוכה אתה זוכר כל בוקר כשאתה קם. כל עוד
אתה לא שוכח היא תישאר אתך, לנצח." אמרתי ואוטו הביט בי
בעיניים מלאות כאב "האמת היא שאני נזכר בה כל פעם שאני רואה
אותך, את החיוך שלך כשאת מאכילה את אדולף או משכיבה אותו
לישון, את החן בו את צועדת בצאתך מהבית ואת השלווה שלך לנוכח
כל מצב. את - היא, רק במעטפת חיצונית שונה ועם כל יום שעובר,
אני מגלה עוד פרט של דמיון ביניכן." "זהירות, אתה עוד עלול
לקום בוקר אחד ולהחליט שאני זאת היא..." אמרתי וצל של כאב חלף
על פניו כשאמר "גם אם הייתי רוצה זה לא היה משנה. כמו שאמרת
אתמול בערב, את ארוסתו של וולף." אזכור מאורעות הערב הקודם גרם
לדמעה בודדה לגלוש במורד לחי הימנית וכשהבחין בה אוטו הוא מיהר
לנגבה "מצטער על כך, לא התכוונתי להעציב אותך." אמר ואני בלעתי
את הגוש שעמד בגרוני לפני שעניתי "זה בסדר. כמו שאמרת אתה אחרי
שהכל נגמר, אנחנו עוד נהיה יחדיו."

"אתה מתכוון לשתוק עוד הרבה זמן?" "לנצח, אם צריך. אין לי מה
להגיד לך וגם לא יהיה לי אף פעם." "אני לא רוצה שתגיד שום דבר,
רק שתקשיב... אני רוצה שתשכח לרגע מהמסקנות שהגעת אליהן ותנסה
להבין את מה שקרה באמת." "אני לא צריך שום הסברים. מה שהייתי
צריך הוא שכל שאר הקצינים לא יסיקו שהארוסה שלי היא הפילגש של
המפקד הישיר שלי. מלבד זאת, העובדות פשוטות ביותר; את בחורה
צעירה, יפה וזמינה. אחרי הכל, את האומנת של הבן, שנמצאת בבית
24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע. והוא, אלמן צעיר בעל כוח, השפעה
וכסף. סידור מושלם לשני הצדדים... לא נראה לי שפספסתי פרט
כלשהו, לא כן?" "אבל כן פספסת, את החלק הכי חשוב... אני אוהבת
אותך, לא אותו..."

וולף המשיך לעמוד בשתיקה ליד חלון חדר האורחים ונראה היה כאילו
הוא אינו מודע כלל למה שאני אומרת. "...אתה לא שומע מילה ממה
שאני אומרת או שאין לך לב והמילים שלי הן סתם אוויר?.. תסתכל
לי בעיניי ותגיד לי שאני היחידה שנפגעת מהריחוק הזה, תגיד לי
שאם יכולת שלא לבוא לבית הזה יותר ולא לראות אותי היית עושה את
זה בלי לחוש דבר..." הייאוש שלי ניכר בקולי אך ידעתי כי אני
חייבת להגיד את כל מה שמעיק עלי לפני שאתפוצץ מכאב. בבקשה אל
תגיד את זה... צעקו מחשבותיי בתקווה כאשר וולף הביט בעיניי
ואמר "אני שומע את מה שאת אומרת, ויש לי לב אך הוא..." התחיל
וולף ואני הבטתי בעיניו ממתינה להמשך דבריו "...הוא אינו שותף
לכאבך." הוסיף הצעיר לאחר שהסיט את מבטו מפניי. עוד נותרה
תקווה. "אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה. אתה פה, לידי, אבל
אתה גם לא פה, כי אתה לא איתי." לחשתי ווולף הביט בעיני והוסיף
גם הוא בלחש "אני מתגעגע..."

"אני מצטער להפריע לפיוס שלכם אבל עלינו להזדרז, בוא קפטן
וולף." אמר אוטו בקול מעשי כאשר נכנס לחדר האורחים ווולף מיהר
להתרחק ממני. "אני אראה אותך בערב?" "בוודאי, הפעם במקומי
הראוי, לצדך." אמרתי ווולף חייך, מנסה להסתיר את הכאב שגרמה לו
ההערה. אחרי ששני הגברים יצאו מהבית אני הורדתי את אדולף אל
הטרקלין והתחלתי במלאכת קישוט הבית לקראת המסיבה לכבוד השנה
החדשה בעוד הילד משחק על הרצפה.

השעות עפו במהירות, ארוחת הצהריים הגיעה וחלפה, ושעת ארוחת
הערב התקרבה גם היא במהרה לפני שהבית היה מוכן לחלוטין לקבלת
האורחים. אוטו חזר רק לקראת תשע, הביע את התפעלותו ועלה להחליף
בגדים לאחר שייעץ גם לי לפעול בהתאם. "אני כמעט מתפתה לבקש ממך
שוב לעמוד לצדי, זה הרגיש נכון בפעם שעברה." אמר ואני הבטתי בו
בהפתעה "אבל אני לא אעשה את זה כי מגיע לך האושר שלך." סיים את
דבריו ואני חייכתי.

האורחים החלו להתאסף הרבה אחרי השעה שתוכננה, תשע בערב,
ואחרוני המוזמנים, מפקד הגזרה ההיקפית ואשתו, הגיעו רק לקראת
אחת עשרה. האיחור בפתיחת החגיגות לא פגמו בהנאה שהפיקו האורחים
מהכיבוד, השתייה והמוזיקה שליוותה את זוגות הרוקדים וקבוצות
הביישנים שהעדיפו לשקוע בשיחה כשהם עומדים ליד החלונות
המשקיפים אל החצר ולוגמים יין משובח. "אני ציפיתי לראותך על
רחבת הריקודים." אמר אוטו והשקיף מעל לכתפי אל החצר השוממה.
"אבל דווקא רקדתי עד לאחרונה..." "אז עלייך לחזור למנהג זה."
אמר והוביל אותי אל רחבת הריקודים. וולף הניח לי לרקוד ריקוד
אחד בלבד שלא אתו ומיד עם סיום המנגינה ניגש אלינו.

"אני מקווה שתסלח לי על חוצפתי אך עלי לחטוף את ארוסתי...
השמועה אומרת ששלג החל לרדת זה עתה וזה מחזה שראוי לצפות בו
בשניים." אוטו לא הניח לרמיזתו של וולף, על היותו בודד, לפגוע
בהנאתו מהערב והוא זירז אותנו לצפות בשלג היורד על חצר הבית.
"לכו לכם." אמר כאב המזרז את ילדיו הפעוטים לצאת לשחק בחוץ
ווולף לא פספס את הרמז "כן, הו ידידי הקשיש." אמר בטון מליצי
וגרר אותי מרחבת הריקודים אל אחד מהחלונות, שם נראו פתיתי השלג
הנופלים ברכות על החלון.

השעון צלצל חמש כאשר ליוויתי את וולף ומפקד גזרה נוסף אל דלת
היציאה "ליל מנוחה לשניכם." אמרתי וסגרתי את הדלת אחריהם.
להפתעתי הרבה דווקא עכשיו, כשהבית נדם לאחר שעות של חגיגה
רועשת, התעורר אדולף והחל לבכות. כשהגעתי למעלה ראיתי את הסיבה
לכך, אוטו החזיק את הילד על ידיו ובכה אל תוך כתפו. חילצתי
בזהירות את הילד מזרועות אביו ובכיו של אדולף שכח "בוא, הנח
לילד לישון." אמרתי בקול רך לאחר שהנחתי את הילד במיטה והנחתי
את ידי על זרועו של הקצין הממרר בבכי.

יצאנו בדממה מחדרו של הילד ונכנסנו אל חדר השינה של אוטו, רק
אז הוא פתח את פיו לדבר "למה אלוהים לקח אותה ממני... למה הוא
לקח את האושר היחיד שהיה לי בעולם הזה... ואז, כשחשבתי שהפצע
כבר הגליד, הוא שלח את ארלין שתזכיר לי כי אלזה איננה עוד...
אלזה, אם את שומעת אותי, בבקשה שלחי סימן כלשהו למה שעלי
לעשות... איך להפסיק את הכאב הזה, את הגעגוע..." חיבקתי את
אוטו והוא טמן את פניו בכתפי "תניח לה ללכת... החיים ממשיכים
הלאה, המשך איתם..." לחשתי והוא הרים את ראשו והביט בי "אבל
אין לי במה להיאחז בשביל לחזור אל ההיום..." "היאחז באדולף,
למד ממנו איך לשמוח שוב."

הבכי הלך ונחלש וזיק של תקווה נדלק בעיניו "מה הייתי עושה
בלעדייך, סופי? מי היה מחזיר את השמחה אל חיי?" "אדולף היה
עושה את זה, כשהיית רואה אותו משחק עם התלתל שנופל על פני
האומנת, או כשהיית מרים אותו על ידיך והוא היה בוחן מקרוב את
המדים שלך, ואז מנסה לתלוש את אחד הכפתורים וצוחק בקול גדול אם
זה היה נתלש..." "אם לא היית משכנעת אותי לשכור אותך כאומנת,
לא היו לאומנת שלו תלתלים שיפלו על פנייה. ולולא החיוך שעיטר
את פניך כשהכפתור נכנע למאמציו של אדולף, הייתי צועק עליו
והצחוק היה מתחלף בבכי... את המלאך שהחזיר את הצחוק והשמחה אל
הבית הזה... אני חייב לך כל כך הרבה, אני חייב לך לא רק את חיי
וחיי בני אלא גם את האושר שלנו. איך אוכל לגמול לך?" "תמצא אם
לאדולף... הוא זקוק לאימא ואתה זקוק לאישה אוהבת ותומכת."
"הינשאי לי!" אמר לפתע אוטו ואני הבטתי בו בהלם "היגון, הייאוש
והמשקה מדברים מגרונך. לך לנוח, מחר הכל יראה אחרת." אמרתי
לאחר שהצלחתי להחזיר לעצמי את השליטה העצמית ויצאתי מהחדר.

חודש עבר מאז אותו לילה אך אוטו לא הזכיר את שקרה לאחר המסיבה
ולו ברמז. ההכחשה היא דרכם של בני האדם להתמודד עם מאורעות
שהם לא ממש גאים בהם. אמרתי לעצמי שוב ושוב, מנסה לשכנע את
עצמי כי זו הסיבה להתנהגותו בחודש שעבר מאז. הוא המעסיק שלך
ומתנהג בהתאם. הוא אינו מסוגל להתמודד עם העובדה שראית אותו
בעומקה של תהום הבדידות והכאב. ויותר מזה, עם העובדה שמתוך
אותה תהום הוא הציע לך להינשא לו.

כבר למחרת השיחה ניכר באוטו השינוי, הוא החליט להישאר בבית ואת
כל היום בילה צמוד לאדולף, לומד ממנו לחייך על הדברים הקטנים.
חתלתול רעב, שהתמזל מזלו ועבר ליד דלת היציאה לחצר בדיוק
כשהילד שיחק בטרקלין, זכה להיכנס לחדר החם ולקערת חלב. "אדולף,
זה חתול." אמרתי, מדגישה את שם החיה בעוד הילד מעביר אצבעות
חוקרות בפרוות החתלתול הרכה. "אול!" אמר הילד בהתלהבות וחיבק
את החיה המופתעת.

אוטו, שהשקיף עד כה מהצד, ניגש אל הילד והתיישב לצדו, מעביר גם
הוא את אצבעותיו בפרוות החתול. הילד, שהחליט כי החיה היא
הצעצוע הפרטי שלו, ניסה לדחוק את אביו וכשזה איבד את שיווי
משקלו פרץ בתרועת ניצחון אותה ליווה בצחוק מתגלגל. האב, שרוח
העליזות דבקה גם בו, החל לדגדג את בנו ולראשונה מאז שנכנסתי
לבית הזה ראיתי את החיוך מגיע גם לעיניו. צלצול הטלפון קטע את
שמחה, ובעוד אביו ניגש לענות, התיישב אדולף מול קערת החלב ממנה
שתה החתלתול והביט בעיניים חקרניות בתנועות הלשון הזריזות
שהיוו את תהליך השתייה.

השינוי לא היה חד פעמי, כשמזג האוויר התבהר קצת יצא אוטו יחד
איתי לטיול הצהריים של אדולף והתענג על מראה הילד הרודף אחרי
פתיתי השלג. "למרבה ההפתעה, הסגול די מתאים לו." אמר, מתייחס
למתנת חג המולד שנתנה אשת מפקד הגזרה ההיקפית לאדולף. "שאבקש
ממנה להכין עוד אחד כזה ליום הולדתו המתקרב?" שאלתי והוא חייך
"לדעתי צריך לשמור על הייחוד של דברים כאלה, אם יש יותר מאחד
כזה בארון זה כבר לא אותו הדבר." אמר והניף באוויר את אדולף
שרץ לקראתו. "תבקשי ממנה שתסרוג לו שמיכה למיטה." אמר לבסוף
והחל לצעוד חזרה הביתה.

למרות שהדברים נאמרו בצחוק, שלושה שבועות מאוחר יותר הם התגלו
כנבואה, אשת מפקד הגזרה ההיקפית אכן הביאה ליום הולדתו של
אדולף שמיכה למיטה מאותו הצמר הסגול. "נשבעת שלא אמרתי לה
כלום." אמרתי למראה מבטו המאשים כשפתח את המתנה ושלף מתוכה את
השמיכה. למרות שאני ואוטו מצאנו את המתנה משעממת, אדולף, מסיבה
לא מובנת, מצא אותה משעשעת ביותר וסירב לעזוב אותה, גם למראה
הסוס המתנדנד שקנה לו אביו. "מעניין איזה כישוף טמון בשמיכה
הזאת..." הרהר אביו בעודו משכיב את בנו לישון בערב שלאחר יום
הולדתו "...שילד בן שנה מעדיף אותה על פני נדנדה בצורת סוס."
"אני חושבת שזה קשור לציציות שבקצוות השמיכה." אמרתי אני בעוד
אדולף מחבק בחוזקה את אחת הציציות ועוצם את עיניו. "תודה." לחש
אוטו, שעמד מאחוריי, לאחר שהניח את ידיו על כתפיי ואני חייכתי
בחושך "בשביל זה אני פה." עניתי גם אני בלחש והנחתי את ידיי על
ידיו.

העיר הייתה כמרקחה, היידריך היה צפוי להגיע מחר לביקור בעיר,
וכל החיילים הגרמנים שהיו בעיר היו עסוקים בזירוז העובדים
הצרפתים לנקות את הרחובות הראשיים. "אפשר לחשוב שאלוהים מגיע
לביקור." אמר הכומר של הכנסייה הקרובה לרבע היהודי בעודנו
יושבים ברחבה שליד הכנסייה, שנסגרה לכבוד בואו של האיש. אדולף
רדף אחרי היונים שישבו דרך קבע ברחבה, ואחרי הילדים האחרים
שהיו עסוקים באותו הדבר. "האביב הוא עונה נפלאה." אמרתי, נזכרת
איך אדולף וכל ילדי הקצינים רדפו יחדיו אחרי הפרפרים בפיקניק
שערך אוטו לפני חודש וחצי.

ביקוריי בכנסייה נעשו תכופים יותר ויותר ככל שהחורף איבד את
אחיזתו בעיר, וניכר היה בעליל כי הכומר המזדקן שמח על כך.
"כשהוא משחק שם, יחד עם ילדי פריס, אני כמעט שוכח שהוא בנו של
האויב." אמר הכומר ואני חייכתי "אם כבר מדברים על ילדי האויב,
שמעת במקרה מה שלום אודט הקטנה?" שאלתי והכומר הניד בראשו "לא
שמעתי שום חדשות מאז שהם העבירו את המחנה. תשאלי את וולף, הוא
עדיין בקשר איתם אז אולי הוא יודע... ואם כבר מדברים על וולף,
איך העניינים ביניכם?" התגובה היחידה לה זכה הכומר באותו יום
הייתה משיכת כתפיים.

העניינים היו בקושי בסדר, מאז שהקצין החל לבלות זמן עם בנו,
הפגישות שלי על וולף התמעטו ואנחנו הלכנו והתרחקנו. למרות שאף
אחד מהמעורבים בפרשה לא יודה בכך לעולם, אירועי חג המולד ויום
סילבסטר הקדוש השפיעו על היחסים באופן בלתי הפיך. הידידות
וההערכה ההדדית שהיו בין וולף למפקדו הישיר, נעלמו כלא היו ואת
מקומם תפסו הקנאה והקרירות המקצועית. בלא שארצה בכך, היחסים
ביני לבין אוטו הלכו והתהדקו ולמרות שהקרבה הייתה דרך אדולף
בלבד, היא הרחיקה אותי מוולף עוד ועוד.

"שמעתי שמועה שאת ואוטו קוהלר בדרך לחופה." דבריו של הכומר
הוציאו אותי מהרהורי לכן נשארתי שותקת לכמה שניות ורק אז עניתי
"עוד לא שכחתי שאני יהודייה והוא קצין נאצי בכיר." אמרתי בקול
קר והכומר נאנח "אבל את בדרך לשם." אמר כמעט ללא קול ואני
משכתי בכתפיי "לאלוהים הידע, לי היכולת לטעות." אמרתי בכנות
וקמתי ממקומי. פטרול שהורכב מחיילים נאצים בלבד הגיח באותו
הרגע מרחוב סמוך אל הרחבה והאימהות שישבו על הספסלים בפינות
הרחבה מיהרו אל מרכזה כדי לגונן על ילדיהן "איזה מחזה עגום,
הילדים כבר רגילים להתנהגות הזאת ולא מוחים כנגדה." אמרתי
וניגשתי אל אדולף, שרץ ישירות אל מפקד הפטרול.

"אדולף!" הרמתי את קולי והילד עצר במקומו, מנסה לאתר מהיכן
מגיע קולי. מפקד הפטרול עצר גם הוא והביט תחילה בילד ואז בי,
הפוסעת בשלווה אל הילד. "זהו שם מאוד לא ייחודי לילד צרפתי."
אמר המפקד בצרפתית שבורה ואני הרמתי את אדולף על ידיי "הייתי
ממליצה לך להיזהר בכינויים שאתה מדביק לבנו של קולונל קוהלר."
עניתי אני בגרמנית רהוטה והאיש נרתע לרגע "מצטער גברת קוהלר,
לא התכוונתי להעליב." אמר וסימל לאנשיו להמשיך ללכת. מעניין
מתי הוא יגלה כי אין שום גברת קוהלר? חשבתי לעצמי והנחתי את
אדולף בעגלה.

"אוטו, מה הם הטלאים הצהובים על השרוולים של הילדים הללו?"
שאלתי בזמן אחד הטיולים ה-'משפחתיים' כחודש לאחר ביקורו של
היידריך בעיר. "ככה אנחנו מסמלים את העכברושים האלה... זה אות
שבא להזהיר כי אלה יהודים." אמר בתיעוב ואני שאלתי לכאורה
בתמימות "למה בכלל מרשים להם להסתובב פה, עם כולם?" "אם כל
הציבור היה שותף להבנתך, זה כבר היה נעשה מזמן, אבל ישנם גם
המתנגדים וכוחם עדיין חזק מדי. היהודים עיוורו אותם, ועד שלא
נצליח להראות לכולם את האמת, לא נוכל לבודד את היהודים
לחלוטין." אף אדם שפוי לא יסכים לבידודם המוחלט של היהודים
מכל חברה אנושית! "אבל למה לקלקל יום כל כך יפה בדיבורים על
נושאים חסרי חשיבות אלה. עדיף לדבר על סידורי הנסיעה בשבילך
ובשביל אדולף לביקור מולדת בשבוע הבא." הסטתי את הנושא בעדינות
למשהו דחוף יותר ואוטו לא הביע התנגדות כלל.

"את לא באה אתנו?" שאל בהפתעה ואני החזרתי לו שאלה מופתעת עוד
יותר "אני אמורה לבוא?" "בוודאי! את האומנת והילד לא זז לשום
מקום ללא האומנת שלו לפני שימלאו לו 10." אמר אוטו ברצינות
ובמשפט הבודד הזה ביטל כל אפשרות להתחמק מהנסיעה, ולהישאר בעיר
עם וולף. "אנחנו יוצאים ביום שני ברכבת של תשע. כבר הזמנתי
מקומות, נשאר רק לארוז דברים לשבועיים." "חשבתי שזה יהיה
חודש." אמרתי והוא הנהן "זה היה צריך להיות חודש אבל
SS-Obersturmbannführer Adolf Eichmann (דרגתו של אדולף
אייכמן (האחראי על 'הפתרון הסופי לבעיה היהודית' ברייך השלישי)
מקבילה לקולונל) מגיע לעיר ב- 30 לחודש לכן החופשה קוצרה
ואנחנו נחזור ב- 29 בצהריים."

"את יוצאת אתו לחופשה?" שאל וולף בתרעומת באותו ערב ואני
הנהנתי "אין לי בררה, אני האומנת." ניסיתי להסביר אך וולף שוב
סירב להקשיב "נראה כאילו את מעדיפה לבלות אתו זמן במקום לבלות
אותו אתי! אם זה כך, למה את בכלל טורחת להיפגש איתי?" "אני
מעדיפה לבלות אתך, אבל התפקיד שלי לא מאפשר לי לעשות את זה."
"אז תתפטרי!" אמר וולף בכעס ואני נאנחתי "ולחזור למחנה
הפרטיזנים?" שאלתי בלחש "שם לא אראה אותך בכלל עד סיום
המלחמה... לא נראה לי שזה מה שאתה באמת רוצה... אתה שוכח
שהתפקיד והקרבה שלי לקוהלר הם הדבר היחיד שמאפשר לי חופש פעולה
כל כך רחב בעיר הזאת, והם גם הסיבה לכך שאני לא עונדת כרגע את
הטלאי הצהוב הזה." סיננתי לעברו ופניו נרגעו.

"את צודקת, אני פשוט מקנא בו על הקרבה ביניכם ושוכח שהיא סתם
משחק." חיבוקו החם של וולף עטף את כתפיי ואני נצמדתי אליו "אני
אשתדל להזכיר לך לעיתים יותר קרובות עם מי אני מעדיפה להיות."
אמרתי ונשקתי לו ברכות, מנסה להדחיק את תחושות האשם על כך
שדבריו היו אמת למחצה. "חוץ מזה, החופשה היא רק שבועיים. אנחנו
חוזרים ב- 29 בצהריים כדי שלמחרת הוא יוכל לפגוש את האדם החשוב
הזה שבא, אייכמן או משהו בסגנון." אמרתי כבדרך אגב ווולף מיהר
להיתפס לפיסת החדשות הזאת "אייכמן מגיע ב- 30? חייבים להעביר
את הידיעה הזאת לאנשינו, הם בטח ירצו לארגן משהו." אמר ונשק לי
ברכות "אני חייב לזוז, נתראה בשבת בערב, נכון?" הנהנתי וקמתי
גם אני על מנת לחזור אל בית הקצין.

הטיול אל המולדת, אל בית אחיו של אוטו ליתר דיוק, היה חסר
אירועים באופן משעמם כמעט. קבלת הפנים הייתה ביתית לחלוטין,
ואדולף גנב את ההצגה כבר ברגע הראשון כאשר רץ מאביו אל החתולה
השמנה של דודו ודודתו וצעק "אול!" החתולה המבוהלת ברחה אל מתחת
לספה והוא התיישב על השטיח, ובקול מלא אכזבה ותהייה אמר שוב
"אול?" ראשה של החתולה הציץ מתחת לספה והילד מיהר ללטף אותה
ולברוח חזרה אל אביו. "דיטריך, ביאנקה, אני רוצה שתכירו את
האומנת של אדולף, העלמה מולאטי." שניהם לחצו את ידי ומיהרו
לכוון אותי אל המטבח, שם ישבו שני המשרתים שלהם. לרגע נראה היה
כי אוטו הולך למחות, אך אז כנראה נזכר כי אני האומנת של בנו
ותו לא, וויתר על הרעיון.

במהלך השבוע וחצי של השהייה בביתם הצלחתי לריב לפחות עשרים
פעמים עם זוג המשרתים של הבית, ולקוות שגורלם יהיה גרוע מגורלם
של מריה והאנץ מספר כפול של פעמים. "הם מתרפסים, חסרי חשיבה
עצמית וגרוע מכל, חסרי יכולת בניהול בית יעיל." התלוננתי לאחר
שעלינו על הרכבת חזרה לצרפת באוזני אוטו והוא חייך "אני יכול
להבטיח לך שברגע זה הם מקטרים באוזני אחי על היותך חוצפנית,
חסרת משמעת וגרוע מזה את אינך יודעת את מקומך הראוי." "אתה
כנראה צודק, אבל לטענות שלי יש בסיס!" "גם לשלהם. כאישה השייכת
לצוות המשרתים של הבית, את באמת מרשה לעצמך המון." "אם אתה
מסכים איתם, למה אתה לא מפטר אותי?" "כי את גורמת לי ולבן שלי
לחייך כל בוקר. אני מעדיף לראות על הבוקר פנים מחייכות של
צעירה נאה מאשר פנים חמוצות של משרתת זקנה ומתחבאת בפינת
המטבח, שם מקומה."

וולף המתין לנו בתחנת הרכבת וכשרק ירדתי מהקרון הוא רץ לחבק
אותי "חסר לך שלא התגעגעת." אמר בקול מקניט ואני חייכתי "ואם
לא?" שאלתי ונשקתי ברכות לשפתיו בעוד הוא מניף אותי באוויר.
"על פי הנשיקה אני יכול לקבוע בוודאות שדווקא כן התגעגעת." אמר
וניגש אל אוטו שעמד כמה צעדים מאחוריי. "אדוני, הכל מוכן לכבוד
בואו של האורח. הוא מגיע מחר בשעות הבוקר המאוחרות וביקש שקבלת
הפנים תהיה במטה בלבד." דיווח וולף ואוטו הנהן "שיהיה כרצון
האורח... אני מקווה שלא היו בעיות מיוחדות בזמן העדרי?" "אף לא
אחת, אדוני." אמר וולף וסימן לחייל שעמד מאחוריו לקחת את
המזוודות אל המכונית שהמתינה בכניסה לתחנה. "תדאג שכולם יהיו
במטה כבר בשמונה מחר." אמר אוטו לוולף לאחר שעצרנו ליד הבית
וולף הנהן "אני אראה אותך הערב?" פנה וולף אלי ואני הנהנתי
"תבוא בשמונה." אמרתי וסגרתי את דלת הכניסה מאחוריי.

וולף איחר להגיע בחצי שעה שלמה אך בבואו מצא אותי עומדת בסינר
ליד התנור "סופי, השכחת שאנחנו יוצאים הערב?" שאל בהפתעה ואני
נשכתי את שפתי התחתונה "אני מצטערת, זה פרח לחלוטין מזיכרוני."
אמרתי באשמה ופניו של וולף הביעו זעזוע "איך את יכולה לשכוח
משהו כזה?" שאל בקול רפה ואני לא הספקתי לענות כאשר אוטו נכנס
למטבח. וולף עמד מאחורי הארון, נסתר מעינו של אוטו וזה האחרון
דיבר בחופשיות. "למה נטשת אותי באמצע המעשה? עכשיו איך אני
אמור לגמור..." הוא לא סיים לומר את המשפט, עיניו נחו על פניו
של וולף וחיוך עלה על פניו "ידידי היקר, אולי אתה יכול לעזור
לי... ארוסתך הנאה נטשה אותי באמצע הלימוד של איך לחתל ילד,
ועכשיו אני לא מצליח לגמור את שהתחלנו... אולי תוכל אתה להראות
לי." וולף עדיין תהה האם להאמין לנאמר או לא, כאשר לחדר נכנס
אדולף, חצי מחותל ומחזיק בשמיכה הסגולה ממנה מיאן להיפרד.

בזריזות הנחתי את הילד על השולחן והראיתי לאוטו איך מסיימים את
הידוק החיתול. לאחר מכן מסרתי לו את הילד, הסרתי את הסינר
וניגשתי אל וולף "שנלך?" שאלתי, בעודי מניחה את ידי בכף ידו.
וולף הניח את ידו השנייה על כתפי, כאומר בעלות, ולאחר זרק
באוטו מבט האומר ניצחון הוביל אותי החוצה, אל רחובותיה של
פריס. וולף לקח אותי אל אחד מבתי הקפה היוקרתיים של העיר
והזמין לחמנייה חמה ושתי מנות גלידה. "אני מקווה שטעמך לא
השתנה." לחש ואני נשקתי ברכות לשפתיו "אני עדיין אוהבת אותן
שפתיים מתוקות." לחשתי אני והוא חייך, מניח למאורעות ראשית
הערב להישכח.

לאחר ביקורו של אייכמן חזר אוטו מאושר הביתה. "סוף כל סוף ניתן
האישור, אנחנו יכולים להתחיל בהרחקת היהודים מהחברה, לצמיתות!"
אמר בגאווה ואני חייכתי, תוהה מה יעלה בגורלי אם אי פעם ייוודע
לו על היותי יהודייה. האם גם אז תרצה בחברתי ותקרא לי מלאך?
חשבתי במרירות, אשר הוסוותה היטב תחת חיוך שעלה על שפתיי.

עבר חודש וחצי בטרם שב אוטו לדון בנושא 'משמח' זה. "היום הלך
לנו די טוב, התחשב באהדה שגילו הצרפתים האלה לעכברושים המזהמים
את חברתם." אמר הוא לקצין נאצי שהגיע לבקרו בשעות הערב
המאוחרות. השניים שוחחו על הסיבות שיכלו להוביל לכך שרק 12,000
יהודים נעצרו במקום ה- 28,000 המיועדים למעצר. "הלשנה!" קבע
בפסקנות הקצין הנאצי הזר ואוטו מיהר להסכים אתו "הם בוודאי
הוזהרו שהיום יבואו כוחותינו עם פקודות מעצר, אבל מי יזהירם?"
שאל אוטו ואני עניתי את שנראה לי הגיוני "השוטרים בוודאי
הזהירו אותם. לרבים יש חברים יהודים עוד מימי בית הספר
והאוניברסיטה. הם אינם מאמינים כי יש להשמיד את היהודים שנטמעו
בחברה כאזרחי שווי זכויות וחובות, אלא את המתבדלים, אלא שדבקים
במסורת העבר שלהם." אוטו והקצין השני שקלו לרגע את דבריי ואז
הנהנו בהסכמה "זאת בוודאי הסיבה." אמרו ולגמו כוסית של יין,
מברכים על שפתרון נמצא במהירות.

מאחר והוחלט כי אין לסמוך עוד על הצרפתים, כל הדיווחים
והדיונים בנושאי המעצר, והגירוש ברכבות היוצאות למזרח, התנהלו
בטרקלינו של הקולונל בלבד, שם היה בטוח, לפחות על פי הדעה
הרווחת, מפני המתנגדים. כמות הדיווחים חייבה אותי לקבוע פגישות
תכופות יותר עם וולף והמצב נראה היה כחוזר לקדמותו. אוטו הביט
על העניינים בעין פחות יפה, לכן כבר בהזדמנות הראשונה שהייתה
לו, הרחיק אותי מהעיר. "סופי, אני מעוניין שבני יתלווה אלי
לביקורת שאני עושה לגבי הרכבות למזרח. יש לך עד מחר אחר
הצהריים לארגן הכל לנסיעה. ניעדר מהבית שלושה ימים." אמר אוטו
כאשר עמדתי לצאת לפגישה עם וולף ואני הנהנתי "אכין הכל מחר על
הבוקר."

"הביקורת אמורה לארוך יום אחד בלבד, מחרתיים." אמר וולף
בתרעומת כאשר שמע את החדשות ואני משכתי בכתפיי "אני רק אומרת
לך מה שקוהלר אמר לי." הצדקתי את עצמי ווולף חיבק אותי, "לו
יהיה כרצונו... אבל אם נראה לו שהוא יצליח להרחיק אותנו אז הוא
טועה." אמר נחרצות ונשק ברכות למצחי. "אנחנו יותר חזקים ממנו."
אמר כביכול לעצמו ולגם מכוס המשקה שעמדה לפניו.

"אבל שבועיים אדוני?" נשמע קולו מלא התרעומת של וולף בשעות
הצהריים המאוחרות למחרת, כאשר חזר אוטו לדירה, מלווה בסגנו.
"אתה האדם היחיד שאני יכול לסמוך עליו בנושא הזה, אתה הרי יודע
כמה זה רגיש." אמר ווולף נאנח "אתה כהרגלך צודק, אדוני." אמר
בהכנעה ונשק את ידי המושטת בהיסח דעת. "הוא שולח אותי לשבועיים
לאחת מערי השדה, להשגיח על התנהלות איזה עניין סודי שאיני יכול
לדון בו אתך, מחשש שאשעמם אותך למוות." אמר וולף כאשר אוטו עלה
לקומה העליונה להחליף בגדים. "אז אנחנו לא נתראה שבועיים
וחצי?" שאלתי בצער כן ווולף הנהן "לצערי, כן. אני כבר מתחיל
להתגעגע אליך." אמר וחיבק את כתפיי בחום "חסר לך שלא תבוא לבקר
כבר בערב הראשון לחזרתך." אמרתי בהקנטה ווולף נשק לקצה אפי
"שאני אזניח אותך ולו לשנייה אחת שלא בכפייה?" שאל ואני חיבקתי
אותו בחום "אני אוהבת אותך." לחשתי, יותר מהרגל מאשר מההרגשה
בלב. לבי כבר התרחק מוולף ופנה אל הקצין אך מוחי סירב להכיר
במעבר זה. אוטו ירד למטה והרים את המזוודה הגדולה בה היו
ארוזים חפצי שלושתנו. "אני סומך עליך שתצליח במשימתך ללא קושי,
אך מאחל לך בכל זאת מזל." אמר ווולף הצדיע לו "אחזור עטור
הצלחה... וגעגועים." הוסיף בלחש ונשק ברכות לשפתיי.

במהלך הנסיעה החל מוחי לארגן את פיסות הפאזל שכבר נגלו בפניי,
אך רק בהגיענו לחדר בו היינו צריכים לבלות את הלילה, התגלתה לי
התמונה הכוללת. הקצין לא רק הרחיק אותי מוולף אלא גם הזמין
אותי, עכשיו בגלוי, למיטתו. תגובתי הראשונה הייתה זעזוע,
השנייה ספק ובעצם, למה לא? חלפה המחשבה בראשי ונותרה ללא
מענה. אוטו, משראה את הספק בפניי, מיהר לפרוס את מיטתו על הספה
בחדר הסמוך. עד כמה בטוח הוא שאכן אבוא אל מיטתו... הביקורת
תגזול רק את יום המחר אך אנו חוזרים הביתה רק מחרתיים בערב?
איזו הפתעה הוא זומם על מנת לפתותני אל מיטתו? טרדו המחשבות
את מנוחתי בטרם שקעתי בשינה באותו לילה.

מול הרכבת, שהכילה 14 קרונות מחלקה שלישית, נאספו שלושת
הקצינים שבאו לראות איך התהליך מתרחש בפועל. היהודים הובאו
למקום במשאיות והועמדו בטורים על הרציף במהירות, אך לא
בברוטאליות. לאחר שכל היהודים הועמדו על הרציף, אחד מהשוטרים
שפיקחו על ההעברה דרש שקט, ובצרפתית רהוטה הסביר "על כל אחד
מהנוסעים להכין את סכום הכסף המדויק עבור כרטיס נסיעתו בהתאם
לגילו, וכן להתאזר בסבלנות עד שיקראו בשמו. אין טעם להידחף, אף
אחד מכם לא יישאר לעמוד על הרציף." הבטיח השוטר ובאדיבות הציע
לנוכחים לשבת. "התהליך עשוי לערוך זמן מה, אם תרצו ישנו קיוסק
בקצה הימני הרציף ובקצהו השני ישנם תאי שירותים."

כל הנוכחים היו מבוגרים יחסית, אך עדיין בגילאי העבודה, ואוטו
הסביר כי הם אכן יוצאים למזרח על מנת לעבוד במפעלי הרייך,
לתרום למאמץ המלחמתי. שמות היהודים הוקראו על פי סדר אלפביתי
ועל פי קצב ההתקדמות נראה היה כי התהליך ייקח לפחות שלוש שעות
נוספות. אדולף החל להתנגד לישיבה הממושכת בעגלה ואוטו הניח לו
לקום ולהתרוצץ "אבל הוא יתקרב אל היהודים..." זעקו שני הקצינים
האחרים אך אוטו חייך "לא אם הוא יודע מה טוב עבורו." אמר
בביטחון וצפה בילד הרודף אחרי ציפור שדילגה על מכסה המנוע של
המכונית. אחד היהודים שעל הרציף פיזר מספר פירורי לחם לפניו
והציפור מיהרה אל האוכל, גוררת אחריה את הילד הסקרן. אביו היה
עסוק אותה שעה בבחינת תכניות המסע של הרכבת לכן רק אני נותרתי
כדי להרחיקו מאותם 'יהודים מזיקים'.

"אדולף!" הרמתי את קולי וניגשתי אל המקום בו ישב הילד המוקסם.
הילד לא היה היחיד שהרים את ראשו לשמע קולי, גם היהודי שזרק
קודם את פירורי הלחם הרים את ראשו והביט בי בהפתעה. עיניי
נפערו בתדהמה, אשר התחלפה רגע מאוחר יותר באימה, שמו של אבי,
שבפניו בהיתי אותן שניות, הוקרא בקול והוא קם וניגש אל השוטר.
קריאת זעזוע נמלטה מפי ואוטו מיהר להגיע למקום בו עמדתי אני,
מחזיקה את ידי על פי ועוקבת במבטי אחרי אבי העולה על הרכבת,
מודעת לחלוטין שלעולם לא אראה אותו עוד.

"סופי, מה קרה?" שאל ואני ניערתי את ראשי "לרגע היה נידמה לי
שראיתי את אבי." אמרתי בגרמנית וראיתי איך הצמרמורת מרעידה את
גב אימי, שקמה זה עתה על מנת לעלות גם היא לרכבת. "זה היה רק
חיזיון." אמר הקצין וחיבק את כתפיי "היאחזי בהווה." לחש ונשק
לי ברוך. "כופרת!" צעקה אימי בצרפתית מהכניסה לקרון אך אני
הקשחתי את לבי וירקתי אל הרצפה "זונה יהודיה!" צעקתי בחזרה
והרמתי את אדולף על ידיי. אחר כך יהיה זמן לבכות! חזרתי
ואמרתי לעצמי בעוד הרכבת מתרחקת מהרציף. "אני מקווה שלא אכפת
לך לישון הלילה באוטו. אני פשוט רוצה לנהוג כל הלילה כדי לא
לבזבז יום נוסף." אמר אוטו ואני הנדתי בראשי לשלילה "לא מפריע
לי, אבל לאן אנחנו נוסעים?" "אני רוצה לבקר בקברה של אשתי."
אמר בתערובת של כאב וגעגוע ונכנס אל המכונית.

הבכי אכן בא מאוחר יותר. אחרי שחזרנו לעיר, כל הבגדים כובסו
ונתלו לייבוש ואדולף הקטן שכב לישון. הבכי החל חרישי, דמעה
בודדה שזלגה במורד הלחי ונפלה על המיטה הרכה, אך מקץ שניות
בלבד נפרץ הסכר, וכל כאבי על המחזה שנגלה לעיניי בשעות הבוקר
של אתמול, וההבנה של הלילה שקדם לו, יצאו דרך הפרצה. "למה את
בוכה?" שאל אוטו ברוך והרים את פניי מהכרית "על המשפחה שאבדה."
אמרתי כמעט ללא קול והדמעות התחזקו ביתר שאט. "עכשיו יש לך
משפחה חדשה, לפחות לכמה השנים הקרובות. וכן יש לך את וולף, לו
תינשאי בבוא היום." הגיוני ניסה למחות, להסביר כי האמת ידועה
לו, אך הבכי הניח מחסום לאותן מחשבות זה לא הזמן להראות כמה
את שנונה אלא כמה את אנושית. לחשו ללא קול הדמעות והכאב,
וההיגיון נכנע, מניח לדמעות לזלוג עוד ועוד.

אוטו לא ניסה לומר דברי עידוד או נחמה, רק הניח את ראשי על
כתפו, הצמיד את לחיו אל שערי וליטף את ראשי ברכות. עייפות
הימים אחרונים, בהם מיעטתי לישון והמגע המנחם והמרגיע הרדימו
אותי ואוטו יצא בדממה מן החדר. אני הבחנתי בכך רק למחרת בבוקר,
כאשר קמתי בעודי לבושה באותה השמלה שהייתה עלי אתמול. כמו
שאוטו לא הזכיר עוד ולו ברמז את אירועי ערב השנה החדשה, כך אני
החלטתי שלא להזכיר את אירועי ליל אמש. "בוקר טוב." אמרתי בחיוך
והוא חייך אלי חזרה "בוקר מצוין." ענה ולאחר שנשק לאדולף יצא
מהבית.

הימים חלפו אחד אחרי השני וכחודש מאוחר יותר, בשיא הקיץ, בעודי
מטיילת עם אדולף בגן הציבורי, נשמעו יריות. עיניי נמשכו אל
היורים שישבו באופנוע צבאי והיו לבושים בגדי צבא מרופטים.
הזעזוע חרט כל פרט ופרט מהמחזה, כולל פניהם של היורים,
בזיכרוני, אך גם הפעיל חוש אימהי כלשהו. מיהרתי לגונן על
אדולף, שישב בעגלה, ורק לאחר שאחד הכדורים פילח את כתפי
השמאלית הבנתי שאני נותרתי חשופה. האימהות המבוהלות, שהיו גם
הן עדות למחזה, מיהרו להזעיק את השוטרים והרופאים ומקץ פחות
משעה כבר שכבתי בבית החולים, בעוד אחד השוטרים מזעיק את אוטו
כדי שייקח את הילד הביתה.

הרופאים גירשו את כל השוטרים ואמרו להם לחזור למחרת בערב, רק
אז אני צפויה להיות במצב בו אוכל לעמוד בחקירה, טענו הרופאים
בעקשנות והשוטרים נכנעו. חומרי הרדמה, ניתוח, תחבושות, משחות
ואוכל רע היו מנת חלקי ביממה שבאה לאחר היריות, ובואם של
השוטרים בערב למחרת לא שיפר את הרגשתי. "הם היו שניים, אחד נהג
באופנוע זה שירה ישב בעגלה לידו... זה היה אופנוע כמו זה שיש
לחיילים, כן עם עגלה מתחברת... אני לא יודעת מאיזה נשק הוא
ירה... הם לבשו בגדי חיילים, רק ישנים... בגדים כמו שלובשים
החיילים הגרמנים רק שהם היו קרועים ומלוכלכים, מרופטים... אני
יכולה לתאר את פניהם רק לא היום, אני עייפה מדי." אמרתי לאחר
שעה וחצי של חקירה והשוטרים הבטיחו לחזור למחרת בצהריים להמשך
החקירה.

בשלושים הימים הבאים השוטרים חזרו כל פעם עם אותם שאלות, ואני
עניתי בסבלנות, משחזרת שוב ושוב את האירועים. אחד מאנשי משרדו
של אוטו הגיע כבר ביום השני והביא איגרת ממנו, 'מצטער שלא אבוא
לבקר אבל אני לא רוצה להביא את אדולף למקום מלא המוות הזה.
מקווה שתביני.' לאיגרת נוספה קופסת שוקולדים ואני קיבלתי את
ההתנצלות. ביומיים הבאים הביאו אנשי המשרד, בשמו של מפקדם
כמובן, סלסלת פירות ולחמניות חמות. למרות אהבתי העזה ללחמניות,
הבחילות הקשות שאחזו בי בגלל רגישות גופי לחומרי ההרדמה, מנעו
ממני את האפשרות לטעום ולו חתיכת לחמנייה קטנה, בטרם אלה חולקו
בין האחיות לחולות האחרות במחלקתי.

יומיים נוספים עברו בטרם חלפו הבחילות ובבוקר למחרת, שבוע שלם
לאחר כניסתי בשערי בית החולים, הודיעה לי האחות הראשית כי בערב
כבר אוכל לעזוב. כתפי עדיין נותרה חבושה ומעט משותקת, אך הרופא
הבטיח שוב ושוב כי עד סוף החודש, כאשר יגיע הזמן להוריד את
החבישה, היד כבר תשוב לאיתנה. "אין לך מה לדאוג, ילדונת, בעוד
שבועיים, כאשר נוריד לך את התחבושת שוב תוכלי להשתמש ביד בדיוק
כמו קודם. מיטב הרופאים של פריס הוזמו לניתוח והם יודעים את
מלאכתם, ואם הם מבטיחים שהיד תהיה בסדר גמור, אז זה יהיה כך."
אמרה האחות הראשית כאשר עזרה לי ללבוש את שמלתי ואני חייכתי
בהוקרת תודה ויצאתי אל המסדרון.
"אימא, אימא!" נשמע קולו של אדולף מכיוון דלת הכניסה למחלקה
ואני כרעתי אל ברכי, אוספת בחיבוקי את הילד שרץ לקראתי בשמחה
כה גלויה. אביו נותר לעמוד כהלום רעם בכניסה למחלקה, מנסה
להבין האם הוא חולם או שמה הוזה. "בוא נחזור הביתה." אמרתי
ברוך כאשר אוטו ניגש לבסוף והרים את אדולף על ידיו. הילד נאבק
באביו, מושיט אלי את ידיו אך אביו החזיקו צמוד, מסרב להתנתק.
בסופו של דבר הילד אכן נחלץ מידי אביו, אך זה כבר היה במכונית,
שם לא היה צורך שאחזיק אותו באוויר כדי שהוא יתלה על צווארי
בחום. כשהגענו הביתה אוטו הפשיט, קילח, והלביש את אדולף בבגדי
השינה, ורק לאחר שהניח את הילד במיטתו, הניח לי לתת לו את
בקבוק החלב ולכסותו בשמיכה. "לילה טוב, מלאך קטן." לחשתי
ונשקתי רכות למצחו של אדולף בעוד עיניו נעצמות.

"אני לא בטוח שהבנתי את מה שקרה בבית החולים... מה גם שלא נראה
לי שנישאנו לאחרונה." אמר אוטו לאחר שירדנו לטרקלין ואני
חייכתי "מבחינתו, הכל פשוט. הוא לא יודע מה זה נישואים, אומנת
ושאר המושגים מעולם המבוגרים... מעולם לא טרחת להסביר לו שאני
לא אימא, מה גם שהוא לא היה מבין. מבחינתו, האישה שנמצאת לידו
כל הזמן, מקיפה אותו בחום והגנה היא אימא. והאיש שנמצא תמיד
ליד אימא, הוא אבא..." אוטו תהה על כך זמן מה בטרם שאל "מה
עושים עכשיו?" "לא עושים כלום. כשהוא יגדל תצטרך להסביר לו
שאני לא אימא, אלא אומנת שהגיע זמנה לעזוב כי אין בה עוד צורך
כי הוא כבר גדול ואביו..." כאן עצרתי את שטף הדיבור ומשכתי
בכתפיי "אביו כנראה מצא לו אימא אחרת." סיימתי את המשפט וקמתי
ממקומי "לילה טוב." אמרתי בשקט ועליתי אל חדרי, משאירה אותו
למחשבותיו.

וולף חזר כבר למחרת היום אך בניגוד למה שהבטיח, לא בא לבקרני
אלא שלושה ימים מאוחר יותר "אני שמח לראות שמצבך הבריאותי
והחברתי השתפרו." אמר בקול מלא ארס ואני הבטתי בו בהפתעה "מה
זאת אומרת מצבי החברתי?" שאלתי ווולף חייך "קיבלתי קידום...
אני נשלח אל שדה הקרב, ונמסר לי כי אין לי מה לדאוג לגבי
סידורים לארוסתי, היות והאירוסין בוטלו..." עברו מספר שניות
בטרם הדברים נקלטו במוחי אך בניגוד למה שציפיתי, הם לא פגעו
קשה מדי בלבי. "אני חושבת שזה הגיוני שהצבא ידאג לפרק קשרי
אירוסין של האנשים שהוא שולח לקרב." אמרתי בקול את מחשבותיי
ווולף הביט בי בזעזוע "את אוהבת אותו, לא כן?" שאל לפתע,
לכאורה ללא קשר ועיניי נפתחו לראשונה אל האמת, באמת ובתמים
אהבתי את הקצין. הידיעה הפתיעה אותי ועברו רגעים ארוכים בטרם
יכולתי ליישר מבט ולומר בגאווה "ומה אם כן?" שאלתי בחוצפה
ווולף החוויר "אני לנצח אוהב אותך." לחש ויצא מהחדר בצעדים
כבדים.

אוטו, שנכנס אל הטרקלין מספר שניות מאוחר יותר מצא אותי ממררת
בבכי על הספה. "וולף סיפר לי שאישרת את הקידום שלו... למרות
שזה אומר ניתוק ממני ויציאה אל שדה הקרב, שם הוא עלול למות..."
"בסופו של דבר כולנו מתים, עדיף למות כגיבורים ולמען המולדת."
אמר בגאווה אך אני סירבתי להתנחם "אבל למה לשלח אותו מזרועות
האישה שהוא אוהב?" "פרידה זמנית... אם אותה אישה אוהבת אותו
באותה המידה, היא תמתין לשובו." אמר בקול נחרץ ויצא מהחדר.

בעזרתו של וולף שכנעתי את אוטו להרחיב את החיפושים אחרי שני
החשודים, אך ברור היה לכל המעורבים בפרשה כי צעד זה חסר השפעה
ממשית, ונועד רק להרגיע את רוחם הסוערת של הקורבנות. האם זה
כל כך ברור לעין כל שאני אוהבת את אוטו ולא את וולף? שאלתי את
עצמי פעם אחרי פעם בימים שחלפו מאז אותן שיחות, אך שום תשובה
לא הניחה את דעתי. בסופו של דבר עזבתי את המחשבות הללו כדי
לשקול שאלה רצינית יותר, האם ללכת להיפרד מוולף לפני שהוא יוצא
אל החזית? התשובה הוכרעה לחיוב ובערב האחרון לפני צאתו של וולף
לחזית ניגשתי לדירתו ונקשתי בדלת "מי זה?" נשמע קולו מבפנים
"ידידה וותיקה שבאה להיפרד." עניתי אני ווולף פתח את הדלת "אני
חושב שמיצינו כל מה שאפשר היה בפגישתנו לפני שלושה ימים, לא
כן?" "רק תיזהר." אמרתי וחיבקתי בחום את כתפיו החסונות. "אני
כבר ילד גדול!" אמר והתנער מחיבוקי "ליל מנוחה לך, גברתי." אמר
בשיא האדיבות, והקור וסגר את הדלת.

באותו ערב חזרתי בוכייה הביתה ואוטו ניחש מהיכן אני חוזרת
"הלכת להיפרד מוולף, לא כן?" הנהנתי "ו..." "והוא טרק לי את
הדלת בפנים." אמרתי חרש והוא הביט בי בזעזוע "לא יכול להיות
שהוא יעשה משהו כזה, לא לך." "הייתה לו כל זכות... רגשותיי
שקופים בפניו והוא יודע שאני לא עוד אוהבת אותו... אין הוא
חייב לנהוג ברוך כלפי אישה שהודתה בפניו על אהבתה לאחר." אמרתי
ואוטו הרים את ראשי, כך שאביט בעיניו "ומי אותו ממזר בר מזל?"
שאל בבדיחות ואני השפלתי את עיניי "סתם מישהו אלמוני... אדם
שבבדידותו ובייאושו פנה אלי בבקשת תמיכה, אדם אותו ניחמתי
בשעותיו הקשות, בהן היה זקוק רק לחיבוק ומילה רכה, ואדם שניחם
אותי בשעותיי הקשות, בעת מריבות עם האהוב. ולבסוף, אדם שבנו
רואה בי אם..." אוטו העביר את ידו על לחיי ואז נשק לשפתיי ברוך
"אני מבקש ממך שוב את שביקשתי לפני שמונה חודשים... היי לי
לאישה." אמר בקול מלא אהבה ואני עצמתי את עיניי, נזכרת בהבטחה
אותה נתנה סופיה לסבתה בפעם האחרונה שהן התראו "אני צריכה זמן
לחשוב." אמרתי לבסוף ואוטו הנהן בהבנה "קחי את כל הזמן שבעולם,
אני אמתין."