"את צריכה להסתכל עם העיניים חזק חזק על כוכב אחד. תבחרי לך."
"אני צריכה לחשוב על משהו?"
"לא, זה לא קשור למחשבות. תנסי לא לחשוב על כלום, אבל ממש
כלום. לרוקן את הראש."
"איך אפשר לא לחשוב על כלום?" הסתכלתי אליו ונשמתי לתוכי מעט
מריח המדורה שדבק בשערו.
"תנסי."
"רק להסתכל?"
"כן, אבל להסתכל בריכוז. כאילו את מנסה להזיז שם משהו."
הדשא הלח מתחתי הצליח לחדור את שכבת הבגדים שלי והעביר בי
צמרמורת קור עדינה.
"בחרת?"
"כן."
בדממה של הלילה שסביבנו יכולתי לשמוע מרחוק את עינת צועקת משהו
ואחר-כך כמה בנים צוחקים. פה למעלה לא היה שום רעש מלבד רשרוש
עלים יבשים שהסתחררו זה עם זה. לאט לאט הצלחתי להשתיק את
הקולות מהאוהלים למטה ולהתרכז בשקט שפה. שכבנו זה לצד זו,
הזרועות שלנו נגעו אחת בשניה בנקודת השקה זעירה, כמעט בלתי
מורגשת.
היה קר אך קצות האצבעות שלי בערו כאילו אש אחזה בהן. לרגע אחד
עצמתי עיניים. חשבתי איך בודאי אנחנו נראים עכשיו, אז יצאתי
לרגע מתוכי ובצעדים אילמים ירדתי קצת במורד הגבעה וצילמתי
אותנו במצלמה הדמיונית שלי שנשאתי איתי לכל מקום. חזרתי לעצמי
לפני שהוא ירגיש, את התמונה תחבתי מתחת לסווטשרט הירוק שלי.
אבל הוא הרגיש ושאל "את מסתכלת?"
"כן."
השמים שמעלינו הזכירו לי את התחפושת של מלכת הכוכבים מכיתה ב'.
אחר צהריים שלם ישבתי עם הגלימה השחורה והדבקתי עליה כוכבים
מוזהבים.
"כמה זמן זה לוקח?" שאלתי אותו בלי לעזוב את הכוכב שלי.
"אי אפשר לדעת. זה עניין של מזל. זה יכול לקחת שעה ואולי גם
בכלל לא יקרה."
"מעניין אם בחרנו אותו כוכב."
"בטוח שלא, יש כאן אלפים."
"אז מה?"
"איזה בחרת?"
"את זה שמשמאל לכוכב הגדול הזוהר שם." אמרתי והרמתי יד ישרה
למעלה, מצביעה באצבע אחת על הכוכב שלי. הוא הרים את ידו שהייתה
לידי, קרב את האצבע שלו לזו שלי והמשיך את הקו הדמיוני שלי עד
שנתקל בכוכב. האצבעות שלנו עמדו צמודות בגבן אלינו וגם את זה
צילמתי.
"אני בחרתי את זה שם בשפיץ העליון של המשולש הקטן, רואה?" הוא
הסיט את ידו שמאלה, חורט קו בשמים השחורים.
"אתה חושב שזה יקרה?"
"לא יודע, אני מקוה."
"כבר ראיתי פעם כוכב נופל, מהמרפסת שלנו."
"זה לא אותו דבר, אני אומר לך. זה אחרת לגמרי. כשאח שלי לקח
אותי לגבעה שליד הבית שלנו בפעם הראשונה לראות את זה אני לא
האמנתי. זה היה לפני שנתיים, כשהוא חזר מהצבא. שכבנו שם על
הגבעה, שהיא לא כמו פה, שם זה רק חול ואבנים. אני זוכר שבהתחלה
קיטרתי לו כי לא היה לי נוח והיה ממש קר. הוא אמר לי לבחור
כוכב אחד. אולי שעה הסתכלנו ככה על הכוכבים שלנו ולא קרה כלום.
הוא גם לא הסכים שנדבר, אז הייתי חייב לשתוק ורק הסתכלתי על
הכוכב שלי וחשבתי על כל מיני דברים כדי להעביר את הזמן. אבל
אז, אחרי איזה שעה ורבע ששכבנו ככה שנינו, פתאום זה קרה. בדיוק
מעלינו נפל כוכב ואני בכלל שכחתי למה אנחנו מחכים וכבר הייתי
חצי מהופנט מהכוכב שלי. וזה היה כאילו הכוכב בכלל לא נופל אלא
אנחנו עולים אליו ומרחפים באויר. אני בחיים לא אשכח את זה. הלב
שלי דפק כמו משוגע וחוץ מהדפיקות שלו לא הרגשתי כלום. כאילו
אין לי בכלל גוף, בלי משקל, רק השחור הזה של הלילה, שעוטף אותי
במליון כוכבים. זה היה מטורף. אני לא יודע כמה זמן זה לקח, בטח
שניה וחצי, אבל זה הרגיש כמו שנה שלמה."
"לא פחדת?"
"נראה לך?! את לא מבינה, זה מדהים! את מרגישה כאילו את שוכבת
על שטיח רך רך, שעולה למעלה, כמו בתוך בריכה ענקית של כלום.
ואת פשוט מתמכרת לתחושה הזו ונותנת לה להשתלט עלייך, בלי לחשוב
בכלל."
"ומאז זה קרה לך עוד פעם?"
"פעמיים, אבל זה כבר לא היה אותו דבר. אולי כי ידעתי למה
לצפות."
המשכתי לבהות בכוכב שלי ולידו ציירתי את המלים שלו כמו שהן
נרקמו לו בחלל הפה אם הייתי יכולה לראות אותן. למילה 'מרחפים'
הצמדתי סליל נייר ענקי בלי קצוות, פיסלתי ליד הכוכב איש
פלסטלינה כחול בשביל 'גוף' ופיזרתי קצת אבקה מהמילה 'מהופנט'.
יכולתי ממש להרגיש את ה-פ' שלו, איך היא מתעבה בתוך הלחיים
ומתגלגלת לו על השפתיים בדרך החוצה.
"הלואי ויפול לנו כוכב." אמרתי ונגעתי באצבעות לוהטות בתמונה
שמתחת לסווטשרט.
"הלואי."