ומי אמר, שתהיי פה מחר?
ומי אמר, שלא יהיו חרטות?
לומד לחיות עם הפחד
מהזמן השגוי
מהרגע ההוא, שבו הכל יוכרע
פתאום לאבד אותך
פתאום להיות איתך, עד הנצח
והנצח מת, בסוף היום
מביט בפנייך
מבקש ללמוד כל יום
את מבטך, תנועות גופך
ומי אמר, שלא אצטער מחר?
ומי אמר, שלא אחפש דלת פתוחה, לברוח?
אומרים שהרכבת מגיעה,
יודעים היכן לעלות
ונוסעים איתה עד התחנה האחרונה
אבל אני מפחד
ואם תהיה בי חרטה?
ואם המחר, ישקע?
מדמיין אותך רוקדת
ואני מהצד, מחכה להזמנה
לא יכול להבטיח לך דבר
אולי יחלפו ימים, אולי נישאר בלילות
כותב שירים, מחפש משמעויות בסיפורים של זרים
ומי אמר, שאפשר לאבד הכל?
ומי אמר, שיש את הטוב המוחלט?
נוגע ולא מצליח להחזיק
אומרים שזה לנצח
אבל הנצח מת בסוף היום
להתעורר איתך, במיטות ריקות
לצעוד איתך, בשדרות עמוסות אדם
ולדעת, שלא יכול היה להיות משהו אחר
ומי אמר, שלא מאבדים דבר בדרך?
ומי אמר, שהגעגועים לא ינצחו את המציאות?
מדליק טלוויזיה, סרטים עם סוף טוב
גורמים לי להרגיש חלש
אני מפחד
מהרגע שהכל יוכרע
מהרגע, בו הדלת תיטרק
לא אוכל לחזור להתחלה
לא אוכל, להסביר לך איך נראה הסוף
ומי אמר, ששירים נועדו להתגשם?
ומי אמר, שבעוד עשרים שנה נהיה פה עוד?
את שרה לעצמך
ואני לוגם מהבקבוק
עם הזמן אנחנו משלימים
שלא את כל החלומות, נגשים
לא כל הסיוטים יתגשמו
אולי זה הטוב הקיים, אולי זה מה שיש
ומי אמר, שלא יהיו חרטות?
ומי אמר, שנרגיש תמיד צודקים?