עמידתך כך מולי
בהיותך פתאומית ונחשקת
ובאין השגתי אותך
מגיעה לקצה יכולת
התיאור הגולמי
של הכזבים בהם
הרגיל העולם את עצמו
מאז השקיף אדם
בבוקר בראשית
אל תוך עיני חוה,
רק כדי להגדיר
את החמקמק מכל,
את הפירפור
התוך בטני,
את הסמיכות החושית
של הקיום
שכעת אנסה
נואשות לשחזרה
במבטך האובד
ביציאתך את הדלת,
בצליל הקרוש של
הוויתינו יחד
בדחיסות קופסתית,
בה דירה אחת
מפצלת עולמות
לשניים וחצי חדרים.
אצטרך לשוב ולטעום
מן הרעלים האצורים
במתיקות המעקרת,
בתיפלות המתנפצת
לשקט תובעני,
ולהשביע מילים
מאלו הנטוות סביב
בקורי חיבה מצמיתה,
הכל כדי שאוכל להכחיש:
זוהי אהבה שונה,
ולהגדיר:
זוהי אהבה אחרת,
ולהפטיר:
זוהי אהבה חסרה,
ולהחליט:
זוהי אהבה אבודה.
אך עתה,
בעמידתך כך מולי,
פתאומית ונחשקת
לאין ערוך,
ובאין השגתי אותך
מגיעה לכלל התיאור
הגולמי מסוגן
של הכזבים בהם
הרגיל העולם אותנו,
איני יודע כיצד
לשאת ולמצוא
את דמותי
במבטך האובד
אצל הדלת,
כמו הייתי אדם
הנשקף לעצמו
באותו בוקר בראשית
מתוך אישוני חוה
והיא לשווא,
לא תהא מחייכת.