"אוכל לגזול מספר רגעים מזמנך?" שאל הזקן וליאן חייכה, היה לה
את כל הזמן שבעולם. הדיו שעל תעודת סיום האקדמיה שלה עוד לא
הספיק להתייבש, והמקום היחיד שבאמת המתין לה היה הספסל שבגן
הציבורי, וזה באמת לא שינה לו אם היא תאחר או לא תגיע כלל. היא
השתדלה להחזיק את גבה זקוף ככל שיכלה ולמתוח את צווארה עד קצה
גבול היכולת אך הדבר לא השפיע רבות על גובהה. היא התנשאה לגובה
המאוד לא מרשים של מטר חמישים ושמונה סנטימטרים, אך גם אותו,
כמו את מבנה גופה הצנום, היא נשאה בגאווה. מעמדה הנחות, כבתה
של אשת דייג, יחד עם מבנה הגוף השברירי, הותירו לה רק ברירה
אחת בכל הקשור למקצוע שיאפשר לה לשרוד, היא פנתה לקסם.

באקדמיה, כמו ברחובות עיר הנמל, לא היה ולו אדם אחד שלא לעג
לה. בני המעמד הנמוך לעגו לה על מבנה גופה הצנום, שהיה הסממן
הבולט ביותר של האצולה, ועל עיניה, אותן ירשה מאביה ולא מבעל
אימא, שגוונן נע בהתאם למצב רוחה בין הכחול הצלול ביותר ועד
לירוק בוהק, אינו פוסח על שלל הגוונים האפורים שיכלו להיות
ביניהם. בני האצילים לעגו לה על גובהה הנמוך, בו התאפיינו
העובדים, ועל שיערה האדום שגלש על כתפייה בתלתלים קצרים מדי,
מזכרת מהימים המעטים אותם בילתה, שלא באשמתה, באחד מבתי המעצר
בעיר.

"שמי קסניאס." הציג הזקן את עצמו וליאן הביטה בו במבט לא
מאמין. היה זה החזק, אך גם המטורף שבין הקוסמים בכל היבשת והוא
עמד עכשיו מולה, ככל הנראה במטרה להציע לה להיות השוליה שלו.
הזקן קרא את ההכרה שבעיניה וחייך, הוא אהב לדעת שהמוניטין שלו
עוד הולך לפניו. "אני מבין ששמי לא זר לך וכך גם המטרה לשמה
פתחתי אתך בשיחה אז אני אקצר... את מסכימה להיות אחת השוליות
שלי או שאת מעדיפה לחפש לך מורה אחר שיעזור לך לחדד את הידע
הגולמי שכרגע ברשותך?" "בוודאי שאני מסכימה." אמרה ליאן
בהתלהבות, לא מאמינה על המזל הגדול שנפל בחלקה. "אם כן, עלי
לכרכרה... האחרים כבר ממתינים." האחרים היו שני בנים, מבוגרים
ממנה בשנתיים לפחות ושתי בנות, בערך בנות גילה.

כל הדרך לביתו של קסניאס איש לא הוציא מילה אך עיני כולם זהרו
באותה התלהבות שהאירה את עיניה של ליאן. כשהגיעו לבסוף, קסניאס
ערך להם סיור ממושך בכל רחבי ביתו העצום, שהיה חצוב אל תוך
ההר, ואז הראה לכל אחד את חדרו. ליאן הייתה האחרונה להיכנס אל
חדרה ורק אחרי שהייתה כבר בפנים הבינה את קריאות ההתפעלות אותן
שמעה מהאחרים. מיטת אפריון עצומה שעמדה במרכז החדר, מראה בגודל
מלא אשר תפסה את אחד הקירות, בנוסף לשטיח אשר כיסה את הרצפה
והוילונות הכבדים מקטיפה אדומה, העניקו לחדר מראה מפואר ויקר.
אחרי שנכנסה אל חדר האמבטיה שהיה צמוד לחדר ליאן לא הצליחה
לעצור את עצמה מלבכות, האמבט האישי שעמד לרשותה ושולחן האיפור
מלא הבשמים פשוט הכריעו אותה.

היא נזכרה בכל אלה בעודה נאבקת עם השלשלאות שכבלו את ידיה
ורגליה אל הקיר של המערה. "את יכולה לשתף פעולה או שכל אדם שאי
פעם הכיר אותך יוצא להורג..." אמר קסניאס ואור נדלק באחת
מפינות המערה שהיו עד אז חשוכות, ליאן ראתה את אחיה החורגים,
את חברי הילדות שלה ואת החברים המעטים שהספיקה לרכוש בחמש
השנים שחייתה בעיר. "עזוב אותם!" צרחה ליאן והגבירה את
מאמציה להשתחרר. "תפסיקי להילחם ותעשי בדיוק מה שאני מבקש ואני
מבטיח לך שאני לא אפגע באף אחד מהם." ידיה של ליאן נתלו ברפיון
מהשלשלאות והיא הרכינה את ראשה "מה אתה צריך שאני אעשה?" שאלה
ופניו של קסניאס התעקלו לחיוך שבע רצון. "קודם כל, אני רוצה
שתבחרי חמש מאות מבין כל האנשים שאי פעם הכרת." המשימה הייתה
קלה מאוד, סך כל מכריה, יחד עם קרוביהם, מנו לא יותר משבע מאות
איש ואת הסינון בין קרובי המשפחה של המכרים עשו המכרים בעצמם.

"הם הוחזרו לבתיהם." מיהר קסניאס להסביר למראה ההפתעה והשנאה
שהופיע על פניה של ליאן שנייה לאחר שקרובי המשפחה שלא נבחרו
נעלמו מהמערה. "עכשיו פשוט תתמסרי לי." אמר וחיוכו חשף שיניים
ניביות. הוא עשה צעד אחד לעברה ומראה האימה בעיניה גרמו
להתרחבות חיוכו, הוא נראה עתה חייתי מאי פעם. להפתעתה הוא ליטף
אותה, חושף עוד ועוד מעורה הצח אל אוויר הקר ומעביר את לשונו
על העור החשוף, שולח צמרמורות במורד גבה. הוא הפשיט אותה
באיטיות מענה אך ברגע שסיים, אילו נפרץ בתוכו סכר והוא חדר
לתוכה בעצומה מפחידה. היא צרחה. לאו דווקא בגלל הכאב, יותר
בגלל הפחד. "איזו מוזיקה נעימה." אמר קסניאס וחדר לתוכה שוב,
מתענג הפעם על זעקת הכאב שנמלטה משפתיה של הצעירה השברירית.
הדמעות זלגו בדממה על פניה של ליאן אך לא היא ולא המדריך,
ששימש לה כדמות אב וכעת אנס אותה באכזריות, לא שמו לכך לב.
"ועכשיו, הדובדבן שבקצפת." אמר קסניאס ונעץ את שיניו המחודדות
על תוך צווארה הענוג, קורע את הבשר.

"איזה טעם מתוק... ואיזו עוצמה..." לחש קסניאס כמעט לעצמו וטעם
פעם נוספת את דמה של ליאן. העולם החל להתערפל מול עיניה אך
ליאן סירבה לשקוע אל האפלה. היא נאחזה בכאב שגרם לה קסניאס
ושאבה ממנו את העוצמה להשיב לו כגמולו. היא חשה בהתהוות הקסם
סביבה ורק לאחר שהוא הסתיים היא נעצה את שיניה בשקע שבין כתפו
לצווארו של קסניאס ושאבה ממנו את שלקח ממנה. ולא רק את זה,
בדמו התערבבה העוצמה שלו עצמו וכן של חמשת הקוסמים הצעירים
ששימשו לו כשוליות. "איך את מעי... זה..." דבריו של קסניאס
עיבדו את עוצמתן ככל שיותר ממהותו עברו אל הצעירה, אשר העוצמה
סחררה את ראשה. "אין לך מושג... את לא יודעת מה את עושה..."
גופו צנח אל הדשא ומחשבה בודדה אחת חלפה במוחה של הצעירה בטרם
גם היא צנחה אל הקרקע "מאיפה יש שם דשא?" היא חשבה אך בטרם
יכלה לחשוב על התשובה העולם התערפל, היא צנחה אל העלטה.

שש קבוצות, שכל אחת מהן מנתה 500 איש, מצאו את עצמן במרכזה של
קרחת יער ואור השמש הזורחת סנוור אותם לחלוטין. הם שהו במערה
החשוכה למעלה מיממה ועיניהם התרגלו כבר אל החשכה ששררה שם.
היחידים שהם הכירו היו אנשי קבוצתם שלהם וכל אחת מהקבוצות,
כולל זו של ליאן, עסקו בהתאבלות על יקירם ששכב ללא ניע לפניהם.
גופות חמשת השוליות היו מאורגנות במבנה של פנטגרם וכך גם
קבוצות המכרים. גופתו של קסניאס הייתה מונחת במרכז הפנתגרם
ומכריו יצרו את המעגל החיצוני שסביב הקבוצות. המבנה הראשוני
החזיק מעמד רק ברגעים הראשונים של ההלם אך נשבר עד מהרה בעוד
כל קבוצה מרימה את גופת הקוסם שהיה מרכזה ומעבירה אותה לצד
שונה של קרחת היער.

השמש כבר שקעה על היום השני של הגיעם כאשר ליאן פקחה את עיניה.
רק שניים, מכל 500 המכרים אותם בחרה כאנשי קבוצתה, נותר ישובים
לצידה, מזילים דמעות על אובדן היקירה. "מה קרה?" שאלה ליאן
בקול חלוש והקטן שבאחיה החורגים חיבק אותה בחום "ליאן! את
בסדר." קריאתו נרגשת עברה מפה לאוזן ובמהרה כל האנשים שבקרחת
היער התקהלו סביב, לחזות ביחידה מהקוסמים ששרדה את המעבר
מהמערה למקום המוזר הזה. הדם שנקרש בקצה שפתיה נמחה משם ע"י
אחד מחבריה הקרובים ביותר, האדם השני שישב לצד גופה, והיא
חייכה בהוקרת תודה. "איפה אנחנו?" שאלה ליאן את כל הנוכחים
בעוד עיניה סורקות את קו הרקיע, מחפשות את אורות העיר הקרובה
ביותר.

"את לא תמצאי שום אורות, שום ענן המצביע על הימצאות מפעל ושום
רעש מכונות... אפילו כביש לא מצאנו בטווח הליכה." אמרה אחת
הנשים שהייתה חלק מקבוצתו של קסניאס וגבר אחר, גם הוא חלק
מקבוצתו של קסניאס התערב בדבריה. "כבר אמרתי לכם! קסניאס העביר
אותנו אל עולם שהוא כגן עדן, טהור ובטול כולו. אנחנו הראשונים,
והיחידים, שיאכלסו את העולם. על כתפינו מוטלת האחריות לעצבו
שונה מן העולם המושחת והגווע אותו עזבנו!" דבריו של האיש
התקבלו בבוז אך ליאן הרימה את ידה, מבקשת מכולם להיות רגע
בשקט. להפתעתה המוחלט כל 3000 האנשים שהיו במקום השתתקו מיד.
"אני לא באה לשפוט או להצדיק את חזונו של קסניאס כמו שאיש זה
מציג אותו אך יש אמת בדבריו... איני חשה בשום שריד של תודעה
אנושית או תבונתית במרחק כמעט אלף ק"מ מהקרחת יער הזו..."
מלמולי הפתעה נשמעו בקרב אנשי הקבוצות השונים ורגע מאוחר יותר
כבר החל הויכוח לגבי העתיד. "...זאת כפירה בכל מה שקדוש!..
עליך להישרף על כך." צעק אלמוני באחת השורות האחרונות ורגע
מאוחר יותר נשמעה זעקה חלושה וריח של בשר חרוך התערבב בנוכחות
הקסם. 'האיש, שלא הייתה לו מעולם נגיעה בקסם, הפעיל קסם מורכב
יחסית כמו התלקחות רק בעזרת רצונו... אם זה אכן מקרה לא חריג
המצב יצא עד מהרה מכלל שליטה.' עברה המחשבה במוחה של ליאן והיא
דרשה פעם נוספת את כל תשומת הלב.

"איך אתה מעז!" צעקה והקהל פינה דרך, יוצר שביל ריק שהוביל
ממנה ישירות אל 'הפושע'. "הקסם בעולם הזה הוא פראי ומסוכן ואתה
מעז לרתום אותו למטרות נפשעות כמו פגיעה באחד מאחיך?" התריסה
בו ליאן והאיש התכווץ "אני לא אעניש אותך אבל אני רוצה שאיש
מהנוכחים לא ישכח את המקרה. הקסם פה זמין משהיה אי פעם ואם רק
רוצים משהו הוא יוצא אל המציאות, אז או שתלמדו לשלוט בזה, או
שתפסיקו לרצות דברים בעוצמה כל כך גדולה! הבא בתור שישתמש בקסם
או ברצון שלו על מנת לפגוע באדם אחר יוצא להורג!" סיכמה ליאן
ומלמולי הסכמה עברו בין כל הנוכחים, המצב באמת היה רציני.
מחווה בודדת וכוח רצונה של ליאן, יחד עם הקסם הפראי ומלא
העוצמה של העולם החדש ריפאו את פצעיו של הפגוע תוך מספר רגעים
והוא הודה לה מקרב לב, בעודו מבטיח לתוקפו כי הוא סולח. "אני
עייף... בואי נלך לישון." אמר מריל, הקטן שבאחיה החורגים,
והמתח שנצבר בזירת האירוע התפוגג כענן בליל קיץ. "אתה צודק,
כבר מאוחר." אמרה היא ובעודה מרימה אותו על ידיה, הלכה אל
המקום בו קבעו את משכבם, במרכז קרחת היער על ערמת ענפים ועלים
שנאספו במהלך היום.

"למה איש מהנוכחים לא מתפזר?" שאל דניס, חברה הטוב והיקר ביותר
של ליאן, את האיש שדיבר קודם על חזונו של קסניאס וזה חייך,
מביט במריל שישן מחובק ואהוב בזרועות אחותו. "אני יכול לשאול
גם אותך את אותה השאלה." ענה לו זה בתשובה מתחמקת אך דניס סירב
לקבל אותה "אני הולך לאן שליאן הולכת." אמר והאיש חייך, חוזר
על דבריו מקודם "כמו כולם." "אבל מה לכולם ולליאן? אני נשאר
לצידה כי היא החברה הכי טובה שלי ואני דואג לה, והיא דואגת
לי... זה ככה כבר שנים." "תסתכל טוב, טוב על האישה ששוכבת שם,
זאת שמחבקת את הילד... אתה משוכנע בוודאות שזאת החברה שאתה
מכיר מאז הייתם ילדים?" "בוודאי..." אמר תחילה דניס ביטחון אך
אז החל לפקפק בעצמו, היה משהו בדבריו של האיש.

"היא באמת קצת שונה... אני לא חושב שהיא זקוקה עוד להגנה של אף
אחד... אני חושב שהיא כמו מלכה בשביל כולם... היא מעין אימא
ושופט ומנהיג, בגלל זה כולם עוד פה..." האיש חייך ודניס הבין
כי הוא קלע למטרה. משום מה הוא רצה להיות טועה, רק הפעם. "חוץ
מזה יש פה גם עניין של חברה... אף אחד לא מכיר את העולם ועד
כמה שכולם פה זרים הם בכל זאת אנשים, דוברים באותה שפה ונראים
אותו הדבר ומתגעגעים לאותם הדברים..." "יבוא היום וכולם יפזרו
לכל ארבע רוחות השמים אבל עד אז... עד אז איש לא יערער על כך
שליאן היא המנהיגה... לטוב ולרע."

"אימא! אימא! בואי תראי איזה ארמון בניתי!" קרא אחד מהילדים
מספר ימים מאוחר יותר בעוד המבוגרים שוקדים על תוכנית לבניית
הכפר אותו רצו להקים. כל האנשים ששהו באותה עת בקרחת היער באו
לחזות במה שהציג הילד, כמו שעשו בכל מקרה בו קריאה נרגשת זימנה
מישהו למקום אחר. "ארמון יפה מאוד." אמרה האם באותו הקול בו
תמיד פטרו אימהות את יצירותיהם העקומות של הילדים אך אז נמלכה
בדעתה והחליטה לבקר את יצירת בנה. "אבל למה המגדל הזה כל כך
קטן ועקום? זה שעומד לידו הוא ממש זקוף וגבוה וזה נראה לא
יפה... תיישר אותו כך שיהיה כמו אחיו ואז יהיה לך ארמון
מושלם." הציעה האם אך הילד הניד בראשו לשלילה "אבל האדמה אומרת
שככה יותר טוב."

"האדמה אומרת?" שאלה ליאן והקהל פינה לה מקום, מאפשר לה לגשת
אל מקום מושבו של הילד. "כן. כשאמרתי לה שאני רוצה ארמון מפואר
היא התחילה להגביה את הקירות ואני עיצבתי אותם... היא עשתה
בדיוק מה שביקשתי חוץ מאשר במגדל הזה... במגדל היא אמרה שלא
כדאי לעשות אותו גבוה כי אז הוא ישקע ויעלם בכלל." ליאן שקלה
במהירות את המצב החדש שנוצר ואז שאלה את השאלה האחת שתכריע את
גורל העולם החדש אותו רצו כולם לעצב בהתאם לחזונו של קסניאס.
"ואם תבקש ממנה לבנות לך בית... לא קטן כמו הארמון אלא בית
גדול, כמו זה שבו פעם גרת?" הילד ליטף את האדמה ואז חזר ונעמד
"לבד אני לא יכול לבנות בית... האדמה אומרת שצריך בשביל זה
אימא ואבא..."

בארבע הימים שעברו מאז התגלית כולם כבר הספיקו לנסות את כוחם
בבניית בתים בשיטה החדשה. בין שהצליחו ובין שנכשלו, איש לא
הורשה להשאיר את הבית אותו בנה על תלו, כולם הושבו לאדמה ממנה
באו. "לפני שמקימים בית צריך להקים גרעין משפחתי ועד שלא יוחלט
על המבנה של אחד כזה איש לא יקים בית וישאיר אותו עומד." אמרה
ליאן וכולם הקשיבו בקולה, כמו שעשו בכל מקרה אחר.

"כפי שכבר הספקתם להבין, לא יהיה לכם בית לפני שתהיה לכם
משפחה." פתחה ליאן את דבריה באסיפה אותה אספה בסיום היום
הרביעי של הניסויים. "לא אני ולא המסורת הישנה לא נחליט על
מבנה התא המשפחתי... אתם תחליטו! עד מחר בערב אני רוצה לראות
3000 הצעות למבנה הגרעין המשפחתי... 3000 בדיוק כי גם הילדים
קובעים, זה העולם שלהם אחרי הכל. כל אחד ואחד יגיש את הצעתו,
ולא אכפת לי אם היא תנוסח כספר עב כרס שיפרט כל פרט ולו הקטן
ביותר או שתכלול 3 מילים בלבד, אימא, אבא, בית... אתם לא
תזייפו את ההצעה שיגישו ילדכם ולא תטו את דעתם כך שתתאים לזו
שלכם. אתם תסבירו להם בדיוק מה שנדרש ותרשמו את המילים שלהם
מילה במילה!" לא היה לה האמצעי לפקח על כך אך אחרי שבועיים של
שהייה במקום גם לא היה בכך צורך, איש לא התכוון להפר את דבריה
של ליאן.

קיר אבן עמד מאחורי גבה של ליאן ולרגליה היו מונחות 3000
ההצעות למבנה הגרעין המשפחתי. "אנחנו נקריא כל הצעה שנמצאת פה
נפריד אותה למרכיבים שלה ונרשום כל מרכיב על הקיר הזה. כל פעם
שהמרכיב הזה יחזור על עצמו בהצעה אחרת אנחנו נסמן קן קטן לידו.
ככל שמספר הקווים ליד המרכיב רב יותר כך גדל הסיכוי שמרכיב זה
יהפוך לאחת מאבני היסוד של התא המשפחתי." פתחה ליאן את הישיבה
הלילית בעוד אור הירח נשבר על שברירי הזכוכית שהיו על ענפי
העצים ומציף את קרחת היער באור חיוור. כל הצעה הוקראה, פורקה
למרכיביה ובסופו של דבר גם נערכה הצבעה על מידת הרצון שאותו
מרכיב באמת יהווה חלק מן התא המשפחתי.

"אנו נשוב ונתכנס בעוד שלושה ימים..." החלה ליאן בסיכום שלה
וכל המנמנמים הוערו ע"י שכניהם. "הדיון הבא יהיה הסופי בענייני
הגרעין המשפחתי וכולם מחויבים להשתתף בו. עם זאת, אני לא אכריח
אף אחד להגיש הצעה אבל אשמח אם יגיעו כמה שיותר... כל אחד
שיחליט להגיש את הצעתו חייב לזכור כי עליה להקיף את כל תחומי
החיים האפשריים. החל מהשאלה האם חיים בבית ההורים עד לחתונה או
שעוברים לגור יחד ואם מסתדרים אז מתחתנים?.. דרך החתונה עצמה
וחיי היום-יום שלאחריה ועד לנושא הגירושין ושמות המשפחה. רשמו
כל פרט ולו הקטן ביותר שתוכלו לחשוב עליו אך אל תשכחו... אבני
היסוד עליהם הכל נשען רשומות כאן, על קיר האבן הזה."

כמה עשרות הצעות מצאו את דרכן אל האדמה שלמרגלות קיר האבן,
כולן ארוכות ומפורטות וכולן בעילום שם. פעם נוספת היה זה דניס
שהקריא את ההצעות וכל הנוכחים התבקשו להקשיב בדממה ולא לחוות
את דעתם בקול רם. הדיון התקיים בשעות הבוקר והסתיים ללא שום
הצבעה. "יש לכם עד שעת השקיעה על מנת להרהר בהצעות ששמעתם. מי
שמעוניין לעיין בהן בטרם יחליט, מוזמן, הן נשארות כאן. אנו
נשוב ונתכנס בשעת השקיעה, אז נקריא את ההצעות פעם נוספת
ובסיומה של כל הצעה אתם תצביעו. כל אחד רשאי להצביע פעם אחת
בלבד ואני מצפה שאם אסכם את כלל הקולות שניתנו לכלל ההצעות אני
לא אעבור את ה- 3000." אמרה ליאן וכל הנוכחים התפזרו לדרכם,
חוזרים למלאכת יומם.

"קסניאס היה גאה בך לו ראה אותך." אמר האיש שנודע רק בכינוי
אותו הדביקו לו הצעירים, כוהן דתו של קסניאס. "אני שמחה
לשמוע את זה... אני משתדלת כמה שרק אפשר אבל זה לא כל כך קל
כמו שזה נראה מהצד... זה נכון מה שכולם אומרים, בפסגה מאוד
בודד." "את לא יכולה לדבר על דניס? הוא נראה כמו ילד מאוד חביב
ואני בטוח שהוא ישמח להיות לך משענת וכתף לבכות עליה." אמר
האיש וליאן חייכה "נכון אמרת, הוא ילד." אמירה זו, שנאמרה מפי
בחורה שברירית וצעירה כמו ליאן ויוחסה לגבר שגילו וחוסנו היו
כמעט כפולים מאלה שלה הייתה מעוררת גיחוך לולי החוכמה, העתיקה
מן הזמן עצמו, שנשקפה מעיניה הבטוחות של הצעירה שהתנשאה לגובה
הזעיר של מטר ושישים.

איש לא יכול היה לדעת למי הייתה שייכת ההצעה שנבחרה ברוב קולות
אך אילו הקדיש לכך איש מן הנוכחים ולו רגע של מחשבה היה מגיע
למסקנה המתבקשת ביותר, הייתה זו הצעתה של ליאן. "אם זוג
מעוניין להקדיש את חיו זה לזו עליו לקבל תחילה את הסכמת כל
המשמשים כהורים, אח"כ לזכות בברכת המועצה ורק אז יהיה רשאי
הזוג לצאת אל השממה, שם יהיה עליהם לשרוד במשך 60 יום בדיוק
בטרם יוכלו לשוב אל הכפר. אם לאחר פרק זמן זה עדיין יהיו
בטוחים ברצונם לחיות יחדיו הם יוכרו כזוג. אותו התנאי תקף לגבי
אימוץ ילד... על מנת לקטוע קשר משפחתי יחויבו כל המעורבים בדבר
לצאת אל השממה ולחיות שם כמשפחה במשך 6 חודשים. אם לאחר פרק
זמן זה הם עדיין מתעקשים כי עליהם להיפרד המועצה מחויבת להתיר
את הנדרים שהחזיקו אותם יחד..."

"...על כולם ללמוד להעריך את המילים הקדושות ביותר של התא
המשפחתי: 'אימא', 'אבא', 'אהוב', 'אהובה' ו'ילד יקר שלי' לא
יאמרו אלא אם מאחוריהן הכוונה הכנה ביותר... ההורים של אלה
שמבקשים להתייחד יחליטו ביניהם אל משפחתו של מי יצטרף הזוג
הצעיר... כמו כן, כל זוג רשאי להביא לעולם שני ילדים בלבד, ילד
שלישי מחייב את הסכמת כל בני המשפחה המורחבת אליה שייך הזוג
וכן של לפחות חצי מאנשי המועצה. ילד רביעי לא בא בחשבון." ליאן
ציפתה להתנגדות רצינית לתוכניתה אך להפתעתה זכתה ברוב מוחץ של
הקולות. היא חייכה לעצמה, והמליצה גם לאלה שתוכניותיהם לא
נבחרו, לעשות כמוה, לא היה שום ספק כי החלקים המוצלחים יותר של
ההצעות האחרות ימצאו את דרכם אל המסורת.

"אתה יודע שהרעיון שלך לטקס החתונה הרבה יותר מוצלח מזה שלי."
אמרה ליאן וכוהן דתו של קסניאס חייך "אני יודעת... היית אחד
משלושת האנשים היחידים שהצביעו בעדה." "אבל זה לא חשוב יותר
מדי... יש עוד לפחות חודשיים עד שנצטרך לערוך את החתונה
הראשונה שלנו ועד אז עוד נספיק לגבש את הפרטים הקטנים." עבר
כמעט שבוע בטרם התגבשו ראשוני המשפחות והחליטו לצאת לדרך, אל
השממה. הם באו בקבוצה גדולה ולמרות שאת החודשיים הקרובים יבלו
בנפרד, כל אחד עם משפחתו והטבע, הם החליטו לעשות את הצעד
הראשון יחדיו.

"משפחת בייקר, אם, אב ושני ילדים." אמרה אם המשפחה הראשונה
שבאה להירשם וליאן רשמה את הפרטים על לוח חימר שהיה לא גדול
מדף הנייר הרגיל אליו התרגלה. "אני מברך אתכם ומאחל לכם כי
היקום לא יראה התנגדות לזיווגכם ותצליחו בכל מעשיכם." בירך
אותם כוהן דתו של קסניאס ובני המשפחה התרחקו, מחזיקים ידיים.
"משפחת חייט." אמר אבי המשפחה השנייה "אב, אם וילדה." גם פרטיה
של משפחה זו נרשמו על לוח חימר והם הלכו לעמוד בצד לאחר ברכת
הכוהן. "משפחת אלפיאן..." שמות המשפחה של חבריי הקבוצה הזו היו
שמות המשפחה הישנים ולא שמות חדשים שיהיו יאים לשושלת אותה
יקימו בבוא היום אך איש לא התנגד, אחרי הכל, רק ההיסטוריה
תשפוט איזה שם היה יאה ואיזה לא. "מחר יבואו הזוגות הצעירים
ואז כבר נראה את כוח דמיונם של הנבחרים..." אמר הכוהן וליאן
חייכה, שמה שלה היה הוכחה מספיקה לכוח דמיונם של האנשים.

"הוא אף פעם לא יישאר עם מישהי." אמר כוהן דתו של קסניאס
וליאן חייכה, היא ידעה ממש כמוהו שדניס יוצא אל השממה עם
צעירות שאינן לטעמו רק כדי להרגיז אותה ולגרום לה להיעתר
לחיזוריו. עברה כמעט שנה מאז שהם הגיעו לעולם החדש הזה והכל
פרח כמו שקסניאס חזה. תחת ידיה המטפחות של ליאן ועינם הפקוחה
של חברי המועצה, שכל אחד מראשי המשפחות היה חבר בה, הגיע הכפר
הקטן להרמוניה וחוזק פנימי שממש לא יאמנו. ליאן יכלה להיות גאה
בעצמה, כל אחד ואחד מאנשי הקהילה הקטנה שלה היה מוכן למות למען
שלום הקהילה וכולם היו מוכנים להירתם למען משימה ממנה הרוויח
רק אחד מהחברים. החוקים, הכללים והמסורות אותם היא הציעה
התקבלו כמעט תמיד כלשונם ע"י חברי המועצה, 1898 במספרם, ורק
לעיתים נדירות מאוד לא התקבלו כלל.

"בבוא היום את תצטרכי לספר למישהו מדוע את בונה את הקהילה
דווקא במבנה הזה." אמר כוהן דתו של קסניאס וליאן הנהנה
בהבנה, הכוהן לא היה טיפש. "את בונה אותה במבנה הגנתי, מרגילה
את האנשים ללכד את השורות ולהיות שם האחד בשביל השני. את מכינה
אותם מראש למלחמה הקרבה אבל בעצמך אמרת שאין שום זכר לתודעה
אנושית או תבונתית על הכוכב... מפני מי נצטרך להתגונן?" "אנחנו
לא לבד כאן." הודתה ליאן וגילתה לכוהן את הסוד עליו הגנה בחצי
השנה החולפת. "יש כאן לפחות עוד ארבע קבוצות, כולן בסדר גודל
של זו שלנו... אף אחת מהן לא אנושית אז אני לא יכולה לשפוט את
הכוונות שלהן, לפחות לא ממרחק כזה."

למרות שלא ביקשה בכך, המועצה התעקשה כי ליאן תקים לה בית משלה,
למרות היותה אישה בודדה, וכשהגיעו ימי הקור היו מכונסים בביתה
מרבית ילדי הקהילה. "ספרי עוד סיפור על הדברים המעופפים
האלה... דרקונים." צעקו הילדים והכוהן, שישב גם הוא יחד איתם,
חייך. לא היה גבול לדמיונה של ליאן והסיפורים שלה, למרות
שקוטלגו כסיפורי ילדים, לימדו תמיד על החיים. "ואנחנו דווקא
רוצים לשמוע על הפיות!" אמרו הילדים הקטנים יותר וליאן הניחה
את קערת התבלינים בה בחשה על השולחן והתיישבה מול הילדים. "אתם
יודעים שפעם הדרקונים והפיות היו בדיוק באותו הגודל ובכלל קראו
להם ילדים..." פתחה בסיפור החדש אותו רקמה במוחה וכל הילדים
הקשיבו לה בריכוז, מתעלמים, ממש כמוה, ממזג האוויר הסוער שהיה
בחוץ.

הקהל שלה הלך והצטמצם ככל שהשעה נהייתה מאוחרת יותר עד שלבסוף,
שעה לאחר שקיעת השמש, נותר רק הכוהן בביתה. "לא יכולת למצוא
נושא יותר רציני למריבה?" שאל הכוהן, מתייחס לסיפור שלה וליאן
חייכה, "אבל זאת הייתה כל הנקודה. פעם הבאה שהם ירצו לעמוד על
שלהם, במיוחד בנושא טיפשי כמו 'למי כנפיים יפות יותר' הם יחשבו
פעם נוספת... עד כמה שהפיות והדרקונים הם יצורים אהובים אף אחד
לא רוצה לבלות את שארית חייו ככזה." "עם יכולות קסם כמו אלה
שחלק מהם מפגינים, יש בהחלט סיכוי כי הם יהפכו בבוא היום
לדרקונים גאים."

בראשית האביב השני להגיעם לעולם חגג דניס את חתונתו. הרווק
המושבע של הקהילה נתפס ברשתה של בת הכוהן. "אל תדאג, הוא ישמור
עליה כמו שצריך." אמר ליאן והכוהן נאלץ להאמין לה, דניס היה
חברה מילדות והיא הכירה אותו טוב מכולם. ליאן נותרה היחידה
שבבואה הביתה בסוף היום, לא היה שם איש שימתין לה, וכשהייתה
נשארת בבית, לא היה זה מציפייה למישהו. ככלל היא המעיטה לבקר
בו והעדיפה לבלות את רוב זמנה בחוץ או בבתי בני הקהילה שלה.
תמיד היה צורך בעזרה בבית זה או אחר והיא הייתה הראשונה להתנדב
לכל משימה בה יכלה לתרום. "זה מסיח את דעתי." הסבירה לכוהן
בעודה חוזרת הביתה מותשת מעייפות "ככל שאני מתעייפת יותר במהלך
היום ככה אני חושבת פחות על הקבוצות האחרות לפני שאני נרדמת."
"בבוא היום את תצטרכי להתמודד עם זה..." אמר הכוהן אך לא שב
להזכיר את הנושא, האחריות לא הקלה על הצעירה השברירית.

"אני לא מאמינה שעברו רק שנתיים וחצי מאז הגענו לפה." אמרה
ליאן בעייפות והכוהן הנהן בהבנה, היא חשה כל יום ויום שעבר על
בני הקהילה רק בעוצמה מוגברת פי 3000. "גם אני מתקשה להאמין.
הצלחנו כל כך הרבה בשנתיים וחצי האלה... אני חושב שקסניאס היה
גאה בך." אמר הכוהן וליאן נזכרה במורה הישן שלה. למרות אירועי
היום האחרון אותו בילו יחד היא לא נטרה לו טינה, היא חשה אליו
קירבה. ככל שהרבתה להרהר בתחושת הקרבה כך הבחינה ביתר בירור
בגורמים הזרים שהיוו את הבסיס שלה. "ליאן?" שאל הכוהן בקול
מודאג בעודה מתרחקת מביתה אך היא אפילו לא זיכתה אותו במבט,
היה לה הרבה מה לגלות וכה מעט זמן.

היא הלכה לאורך שורות העצים עד שיצאה אל חוף הים ואז המשיכה
ללכת לאורכו. היא עצרה רק לאחר שהגיע אל הקצה של לשון היבשה
שפלשה אל תוך הים כשובר גלים, שם היא גם התיישבה. "למה?" שאל
ללא קול וללא מילים הרביעי מבין הישויות איתן חלקה עכשיו את
זכרו של קסניאס. היגון של הארבעה על מות קסניאס הימם את חושיה
ומשום מה לא היה לה צורך לשאול מדוע הם התאבלו עליו כה.
הידיעה, כמו שאר העובדות, היו גלויות מרגע שנוצר הקשר בין
התודעה של ליאן לאלה של ארבע נציגי הגזעים האחרים על הכוכב
הזה. "אני מצטערת." אמרה ליאן, גם היא ללא מילים ופרצה בבכי.

השמש זרחה, מאירה בקרניה את חמשת הגופים שישבו בפנטגרם סביב
הים העגול שבמרכז העולם. ככל שנמוגה החשכה התמוגג גם האבל
והתחלף בשמחה על היום החדש ועל האחות שנוספה למשפחה. "פחדתי
שאתם..." התחילה ליאן להסביר אך האחרים השקיטו אותה "אנחנו
יודעים." "חמישה היו חייבים לתת את חייהם על מנת לאפשר לשלושת
אלפים את הסיכוי לחיים חדשים." "העבר כבר היה והעתיד עוד יבוא,
היום הוא שצריך לדאוג לו." אמר אחד מן הקולות שבמהלך הלילה
התמזגו עם תודעתה שלה והפכו כבר לחלק מישות אחת. הישות אפפה את
כל הכוכב, רואה ושומעת הכל, מגינה על כל החי והצומח שעל הכוכב
ומכבדת את האדמה והמים שהעניקו לכל חיים. השמש אשר שקעה באותו
יום על הים שבמרכז העולם הייתה אדומה כדם, והשקיעה מרהיבה מאי
פעם - השמיים היו ללא עננים והשמש השוקעת נמהלה בירח הזורח.
העולם נצבע בכל צבעי הקשת.