את סופרת את הימים שאת לא איתו.
אני קוראת ספר, אוכלת במבה והדמעות לא מפסיקות
שמעתי את השם שלו ממך קורא, מתוך שינה
והתביישתי להגיד בבוקר
והבוקר, בכלל, כל כך אחר משקדמו לו
הפרידות מרוקנות אותי, חותכות
לא מוצאת דבר שימלא
קוראת עוד שורה, עוד משהו נקרע בפנים
נקרעת בעצמי בין לרצות ללא
לוותר או לא
ואיך אפשר בכלל, לוותר, על מה שמילא וצרב כל כך הרבה
שנים.
רק את יכולה להבין את הרגישות ואני
שוב לומדת עד כמה מה שבחוץ לא מספר נכון
מה שבפנים נלמד רק בלילה מתוך שינה
רק בקווים על הקיר, במרחק האין סופי
הדמעות לא מפסיקות לרדת, הפעם לא בגללך
אלא בגלל ההבנה
שאתה לא זה שתעצור אותן. |
