לו רק יכולנו לפשוט המסכות, או אז היינו רואים, הכלא הוא
החופש, של האנשים האבודים - ואלי עדיף לא לראות, לא להגיע לשם
לעולם, ואין יפה כנסיון הבריחה, כזו היא נפש האדם...

היום נסעתי באוטובוס לתל אביב. ישבתי בספסל הקידמי, אני אוהב
לשבת בספסל הזה, שום דבר לא מסתיר את הדרך ובכל עצירה יש די
זמן לסקור את הנוסעים המפשפשים בארנקם טרם יתפסו מושב מיסתור
ויעלמו כליל עד סוף הנסיעה. במיוחד צדה את עיניי הבוקר שוטרת
צעירה נמוכת קומה מלאה במקצת, היא עצרה מול הנהג, חיכתה לקבלת
העודף מהוססת במקצת, ולאחר מכן נטמעה לה באחד המושבים כדרכם של
הנוסעים.
במקום אחר, בזמן אחר היא פגשה אותי שוב או שמה שם פגשתיה
לראשונה, אינני יודע אולי לא היתה זו היא כלל אלא אחת מחברותיה
לתפקיד אשר נוסעת גם היא באוטובוס בדרכה לעבודה ומחכה לאישור
הנהג כשאר בני האדם, על כל פנים, הפעם פגישתנו היתה בנסיבות
אחרות. טרימפסתי לצפון ובדרך נעצרנו לבדיקת רישיונות שגרתית
שבשניה נהפכה לחיפוש ברוטלי, ואל לכם לחשוב כי נערה שמנמנה
ומהוססת עמדה מולי, לא, לא היתה זו אותה אישות מולה ניצבתי
בעבר כי עם חיה רעה האורבת לטרף ומשסעת אותו בשינייה החדות,
אותן שיניים שברצונה לפשוט לעת ערב עם המדים ולימים הפכו לחלק
ממנה.