אם פעם אשקע לי בתרדמה ממושכת ובלתי רצויה,
במיטה לבנה וסדינים צחורים
עם כל מיני מכשירי ניטור ואיסוף נוזלים,
ופני החוורות יהיו חסרי הבעה, מבטי מזוגג, קולי אילם,
ואתם תשבו סביבי ותנגבו דמעות, תאחזו ידיים,
ותאכלו טוויקס מהמכונה האוטומטית

אז אל תשאירו אותי שם לנצח,
לגווע במחשבות בודדות,
וברגשות אשם על שכבלתי אותכם למיטתי.
"חיו את החיים", כמו שאומרים המנחמים על המת שעודו נושם,
"המשיכו הלאה", "העולם ממשיך".
אמצו כל קלישאה מורבידית לבחירתכם והורידו את המתג.

אבל אל תעשו זאת מוקדם מדי,
בטרם תמצו את פוטנציאל האחיות (חברים),
או את המתמחים הצעירים בעלי העתיד המבטיח (חברות).
בטרם מנת הרחמים תקנה לכם הקלות בעבודה,
דחיית צו מילואים, תירוץ להתחמקות.
בטרם תנצלו את קרבתו של איכילוב לחוף הים.

וגם לא מאוחר מדי,
כשמתנדב של א.ד.י. מלווה בכתב של Ynet
ימהר להוסיף בחשאי את תביעת אצבעי הנייחת על כרטיס
כדי לחמוד בזמן את איבריי
וכשתבואו לבקר כל מה שישאר הוא הכולסטרול, האסטיגמציה וכתם
הלידה,
שלהם לא ימצא דורש.