את בנאדם קטן, כמו שאוהבים בימינו. קטן, כמו רבים מאלה שהקדשתי
להם את השירים המופיעים פה. קטן, זורם בביוב החיים כמו זרעון
בתוך קונדום משומש. אח"כ בוכה... את מדברת על עצמך בגוף שלישי.
קוראת לעצמך "ילדה". מספרת על החוויות המיניות שלך. מזדהה עם
המאהבת, עם הזונה. אח"כ בוכה... כאילו שלא מחשבתך היא הקובעת
את הווייתך.
"הכי פמיניסטית", אבל הולכת עם נשוי. ובוכה, כמובן...
כמו טינקרבל, את מסוגלת להרגיש רק תחושה אחת בזמן נתון. אך שלא
כמוה, את לא תקריבי את עצמך למען הזולת. לא תקריבי גם שערה
משיערות ראשך. את בנאדם קטן, ויש אספסוף גדול של אנשים קטנים
כאלה שם בחוץ. והוא סוחף אותך, גם אם את לא רוצה. ומי שבכל זאת
מתנגד לשחייה עם הזרם, חייב לשקוע..

ניטשה אמר שצריך להגן על החזקים מפני החלשים. פתאום הבנתי
למה.

את בנאדם קטן, קטן כ"כ שאפילו לא יכול להכיר בקטנותו. חסר
אחריות כ"כ, עד שאפילו לא יכול לקחת אחריות על חוסר האחריות
שלו. אז מה הפלא שבהגיעך לבגרות, בחרת להיות -

ט ר ו ל י ת

?

אבל אולי תסבירי לי, למה פרחים הנוטפים צוף מתוק של שירה,
מבשילים לפירות שעסיסם רעיל?