כבר אין מה לומר ואין מה לכתוב,
כל מה שנותר, זה רק אותך לכאוב,
עם כנפיים שבורות וידיים פצועות,
לצעוק לשמיים כשנגמרות התקוות...

לשקר פחות, לדבר יותר,
לפחות לנסות ולא לוותר,
עטיפות וצבעים על אמת יחידה,
אולי זה סימנים די ברורים לירידה?!

לבכות,
כי מזמן לא יצא לנו לחשוב,
על כל מה שקרה מקרוב,
כשתתחיל באמת לאהוב,
נדבר על הרע והטוב...

ללקט את השברים שנוצרו מהקרב,
לתפור, להדביק, לתקן את המצב,
וללא רגשות אשם או קנאה מיותרת,
לפסוע לבד, לדפוק לה בדלת,
לבקש רחמים או קצת הבנה,
כשאתחיל לדבר היא תתחיל בתגובה...

לבכות,
כי מזמן לא יצא לנו לחשוב,
על כל מה שקרה מקרוב,
כשתפסיק לשקר ולכתוב,
נדבר על הרע והטוב...

הבטחתי לעצמי, אני אלך לישון מוקדם,
לא כי אני עייף, כי אני כבר לא בן אדם,
אני לא מספיק לחלום ואני כבר מתעורר,
אולי התחלתי להבין שלכתוב כבר לא עוזר?!