תמונה 1: מים

שיער. עיניים. ידיים. שדיים. לילך שכבה מתחתי מתענגת. אמרתי לה
שאני אוהב אותה. ואז התעוררתי. זו היתה יד של מישהו. שמעתי
אותו אומר: "אתה עולה לשמירה עוד 10 דקות", ורציתי להמשיך
להתכרבל בתוך מה שהתגלה לצערי כשק"ש. הבטתי בשעון. השעה היתה
1:21. ישנתי רק 3 שעות. אפילו פחות. מצמצתי בעיני במשך כמה
שניות כדי לנסות להתעורר. העפעפיים היו דבוקים זה לזה.
לאחר דקה ידעתי שאני חייב לקום אחרת אאחר. אף אחד לא אוהב
שמאחרים להחליף אותו באמצע הלילה. פתחתי את השק"ש ויצאתי.
למזלי, הלכתי לישון עם החולצה והמכנסיים. הרצפה היתה קרה מתחת
לכפות רגלי היחפות. גרבתי את הגרביים ואחריהם הנעליים. פיהוק
אחד ארוך, ואז לבשתי את האפוד, הוצאתי את ה- M16 ויצאתי החוצה
בשקט. מישהו יצא מחדר לידי. זה היה שלומי.
"מה קורה?" שאלתי.
"היה לי חלום מדהים..."
"לך היה חלום? אותי העירו באמצע הזיון!"
הוא חייך.
צעדנו יחד אל הקצין התורן בעל העיניים האדומות והעייפות.
פישרמן וקופל חיכו כבר במקום.
"בוקר טוב." גיחך פישרמן בעיניים פקוחות למחצה.
לאחר שסיים הקצין התורן את תפקידו צעדנו אל השומרים המחייכים.
המשמרת שלהם הסתיימה. הם הולכים לישון. כמה גם אני הייתי רוצה
להיות כבר אחרי השמירה.
אני תמיד מעדיף להיות בפטרול. אם אני נשאר במקום אחד, אני
נרדם. פישרמן הצטרף אלי.
"שמעת אם חוזרים השבוע?"
"לא יודע." עניתי לו, "אני כבר לא זוכר את הדרך הביתה."
"כבר שלושה שבועות בחור המסריח הזה."
"חשבתי שאחרי שנסיים את הקו בלבנון, יתנו לנו איזה שבת מקוצרת
לפחות."
"סתם... מפקדים מניאקים."
"לא תאמין, אבל אני מתגעגע כבר להורים שלי."
"אני מתגעגע ללילך. מסכנה. חוזרת כל יום הביתה ובטח משתגעת. לא
קיבלתי ממנה מכתב כבר שבוע וחצי. לך תסמוך על הדואר הצבאי."
בפטרול תמיד נראה לי שהזמן עובר יותר מהר, בייחוד בגלל שאפשר
לדבר עם מישהו. אבל זאת גם הסיבה, שאף פעם לא האמנתי בשיטה הזו
של הפטרולים. אם מישהו יזחל בשקט ואנחנו נדבר, לא נשמע אותו,
והוא יתקע לנו כדור בראש, בלי כל מאמץ. למזלנו, כנראה, רב
המחבלים לא חושבים ככה. לאחר כמה דקות הרגשתי לחץ בשלפוחית
השתן.
"תגן עלי פישרמן, אני הולך לסרוק את השיח הזה."
"אין בעיה." הוא עצר והביט סביבו כאילו שהוא אכן אמור לחפות
עלי. הוא קרץ. "השטח נקי!"
הכפתורים נפתחו בקלות. שלפתי את כלי הנשק. שחררתי ניצרה
והתחלתי להשתין. נתתי צרור אורך ואחר כך צרור רוחב. רגע לפני
שסיימתי שמעתי רחש לפני, מאחורי הגדר. נדרכתי. הזרם הפך
לטיפות. שוב חזר הרשרוש. החזרתי את כלי הנשק ותפסתי ב- M16 בלי
לכפתר. ניסיתי לפלח בעיני את האפילה, הנשק מלווה את מבטי.
"פישרמן," לחשתי, "שמעת משהו?!"
"מה?" שאל בקול הרבה יותר מדי רם.
"שתוק!" לחשתי-צרחתי. "נדמה לי שיש מישהו מעבר לגדר."
שמעתי שוב את הרשרוש. היה נדמה לי שהוא הלך והתרחק. פישרמן
הגיע אלי בינתיים באיטיות.
"מה קורה?"
"אני חושב שהיה פה מישהו הרגע. אני כמעט בטוח שהצלחתי להבחין
בצללית."
"תפסיק לקשקש," אמר, "איזה ערבי יעיז לבוא הנה? סתם בטח איזו
חיה מזדיינת. בוא נלך."
הבטתי עוד זמן מה לכוון הגדר. פישרמן משך אותי בחולצה. הסתכלתי
על הקרקע. ראיתי שהשתן זרם אלי חזרה על הנעליים, כמו נהר קטן.
היתה דממה, רק צרצרים קראו זה לזה להזדווג.
את שאר המשמרת העברנו כמעט בשתיקה. בסופה הזדחלתי בחזרה לחדר,
התפשטתי בחשכה גמורה, התכרבלתי וקיוויתי לחלום שוב על לילך.

תמונה 2: אש

בלילה חלמתי על ילדותי, איך שהפלתי כוס עם תה רותח והיא התנפצה
על הרצפה לידי.
5 בבוקר. בוקר. אצל רב האנשים עדיין לילה. ניחמתי את עצמי
בעובדה שבשעה זו ממש כבר צהריים בסין ורב האנשים שם כבר
עובדים... וזה הרבה מאד אנשים.
בצעתי את הגילוח במיומנות רבה, כמעט כמו קשירת שרוכים. האוכל
היה סטנדרטי וכזה שהקיבה התרגלה אליו באופן מפתיע: ביצים קשות,
לחם וגבינה לבנה. בסוף היה תה גרוע לחימום האווירה.
היינו אמורים לצאת בעוד חצי שעה לפתיחת ציר ואחריו לסיור רגלי
בכפר. החרא הרגיל.
ניקיתי בינתיים את ה- M16. אני זוכר שעדכנו אותנו על התחממות
בגזרה. מאז האימון האחרון לא יריתי בו אפילו כדור אחד... לא
יזיק לנקות אותו שוב.
אני, הסמל וקופל בצענו פתיחת ציר בזריזות הפעם. הייתי מרוצה
במיוחד מפני שסחבתי את הקשר, ולמרות שעם הזמן הגב ממילא מקבל
את הצורה של המנשא, אני מעדיף לשאת אותו כמה שפחות. הציר היה
נקי.
כשחזרנו למוצב רצתי לקנות כמה חטיפים מהשקמית הניידת. הכנסתי
שני "פסק זמן" לפאוץ' האחורי ומיד לאחר מכן יצאנו לסיור.
צעדנו ברחוב הראשי של הכפר, בשני טורים, מחפים לכיוון הגגות.
קרצתי לפישרמן שהיה במאסף בטור השמאלי. האנשים ברחוב הביטו בנו
בחשדנות יתרה ולא אהבתי את זה. למיטב זכרוני, בתחילת השבוע הם
חייכו. רב החנויות היו סגורות על בריח. מעט הרוכלים שהציעו את
מרכולתם, ישבו בדממה בתוך החנויות הקטנות. נראה כאילו אף אחד
ממילא היה מעוניין לקנות. כמה זקנים ישבו בתוך בית קפה רעוע
ומתקלף. כל המחזה הזה דחה אותי. ריחמתי עליהם. לצד הכביש ילד
קטן משך אחריו חמור עקשן. זה העלה בי חיוך. ממש התחשק לי לעזור
לו.
פרצופים של ילדים הופיעו ונעלמו במהירות מתוך סמטאות. עקפנו
ערימת זבל ששרפו כמה נשים ודיברו ביניהן בלהט. מה אני עושה פה
לכל הרוחות? אני רוצה להיות בבית, אחרי מקלחת, עם לילך...
הרחוב היה שקט עכשיו.
סרקתי בעיני את הגג של הבניין שלפנינו וחזרתי להסתכל ברחוב.
רחשים שעלו מכוון הבניין הובילו את מבטי חזרה. כשהבטתי שוב עמד
שם כבר מישהו ובידו חפץ שקוף. הוא זרק אותו לכווננו. פתאום
תפסתי. עמדתי לצעוק, אבל שמעתי מישהו אחר: "אז"ר!" וכולנו
ניתרנו לכל הכיוונים, נשכבנו וכיסינו את הראש בידינו. שמעתי
פיצוץ של זכוכית ומיד אחריו קול התלקחות. שמעתי מישהו צורח.
היינו כבר חזרה על הרגליים. כמעט כולם.
המפקד צרח כמה פקודות. לא שמעתי אותן. ראיתי רק פישרמן. בוער.
אני חושב שכולם חיפו לכל הכיוונים, פרט לחובש שרץ אל פישרמן
וניסה לכבות אותו. פישרמן נפל והחובש גילגל אותו באבק של
הרחוב. הוא לא בער יותר. הוא רק שכב שם, ואני עדיין לא עשיתי
דבר. רק הבטתי בו.
רק אז חדרה אלי צרחתו של המפקד: "גש לעזור לחובש!"
פישרמן שכב ללא תנועה. גופו היה חרוך לחלוטין. שמעתי את הקשר
צורח: "יש לנו פרח! יש לנו פרח! תשלחו תורן במיידי!" תוך דקות
יגיע האמבולנס הצבאי עם הרופא. אבל מה הם יוכלו לעשות? פישרמן
נראה לי מת. לא האמנתי שאני חושב כך, אבל לא יכולתי להמנע
מהמחשבה הנוראית. החובש מרח משהו על כוויותיו.
"בדוק מה עם שני אלה..." צעק החובש. רק אז שמתי לב שהיו פזורים
עוד כמה פצועים. אחד מהם היה קופל.
"מה קורה? איפה אתה מרגיש את הכאב?"
הוא הצביע לכוון הרגל. "נדמה לי שיש לי רסיס ברגל."
המכנס היה לח ומוכתם בדם. חתכתי את המכנס בסכין היפני. זה נראה
הרבה פחות נורא ממה שחשבתי. ממש סריטה. חבשתי את הרגל בזריזות.
פתרון זמני.
"אתה בסדר, קופל, אתה בסדר." חייכתי אליו, "מחר אתה כבר רץ כמו
גדול."
הבטתי לכיוון פישרמן. הוא עדיין שכב שם. הוא מת? הוא באמת
מת?!
"הוא בסדר?" שאלתי את החובש. שאלה טפשית.
"לא ממש." אמר לי בקול יבש.
שמענו את הסירנה של האמבולנס. הבטתי סביבי. איזו תמונה מכוערת.
חיילים מבוהלים עם נשקים דרוכים, רחוב אפור ישן ומתקלף עם
ערימות זבל לצידו... ואדם אחד שרק אתמול השתנתי איתו, שוכב
חרוך לרגלי, ואני לא יכול לעשות דבר!
האמבולנס עצר בחריקה. הרופא החליף כמה מילים עם החובש ולאחר
מכן הכניסו במיומנות את הפצועים פנימה. הבטתי בפישרמן, וחשבתי
שזו הפעם האחרונה שאראה אותו. הוצאתי "פסק זמן" אחר מהפאוץ'
והכנסתי לכיס החולצה החרוכה שלו. האמבולנס נסע ביללות. הרגשתי
בודד.

תמונה 3: אדמה

חלמתי בהקיץ על סרטי מלחמה. על ירי החיילים, על הפגיעות.
משהתארגנו חזרה, דברנו בלחש בינינו. המפקד השתיק אותנו. קיבלנו
פקודה לחזור למוצב מיד. מחלקה אחרת החלה במרדף אחר המפגע.
צעדנו בקצב מהיר חזרה. הרחובות היו עתה דוממים לחלוטין.
החנויות שהיו פתוחות נסגרו. אפילו בית הקפה היה נעול על בריח.
בדיוק כפי שהרגשתי - אטום ומסוגר. לא עיכלתי עדיין את מה שקרה.
מחשבות החלו להטריד אותי. כעסתי על עצמי שלא אני זה שצעק את
האזהרה. ואולי... ואולי... ואולי.. אילו הייתי צועק עשיריות
שנייה קודם - זה לא היה קורה.
הבטתי בקרקע וראיתי עליה רק כתמי דם. דם של חיילים אחרים שהיו
פה לפני ואינם עוד. הרגשתי כמעט אשם במותם של כל אותם החיילים.
לא רציתי להיות מוסרי. הרגשתי בתוכי תחושה חמימה וחייתית של
נקמה.
הסתכלתי סביבי. חיילים מדוכאים נלחמים נגד אויב-לא-אויב,
שופכים את דמם, את דם חבריהם, את דם אויביהם. האם זה הופך את
הקרקע ספוגת הדם לאדמה קדושה?
היינו כבר ביציאה מן הכפר, כששמענו קבוצה של נערים מלווה
אותנו. הם צעדו במרחק של עשרות מטרים וצעקו. בתוך בליל המילים
שמעתי רק "אל יהוד" בערבית. הם ודאי קיללו. כמה אבנים פגעו
סמוך אלינו. קיבלנו פקודה לעצור והסתובבנו אליהם.
הם עמדו שם, צעירים וזקופים. מרימים אבנים ומיידים לעברנו. ללא
כל מורא. כאילו שניתן היה לראות שאין בכוחנו להגיב. בראש
החבורה עמד בחור שנראה מבוגר מהשאר והיה עטוף בכאפיה. רעול
פנים. תחושת הנקמה החמימה שהרגשתי קודם הפכה ליוקדת. היא הלכה
וגאתה. חשתי כאילו רעול הפנים הוא האשם במה שקרה לפישרמן. שברב
חוצפתו הוא גם בא ללוות אותנו מהכפר שלו. מבט חפוז על הצוות
הבהיר לי שלא רק אני מתוח - יד אחת על ידית הדריכה. גם הם היו
עצבניים, עייפים וכועסים בדיוק כמוני. אולי גם הם חשו בדידות.
כשהקבוצה החלה להתקרב והאבנים החלו לפגוע בנו, קיבלנו פקודה
לירות כדורי גומי. "בני זונות", צעק שלומי וירה דרך הכוונת.
אחד הנערים נפל. מישהו אחר תפס אותו וגרר אותו. אבל רעול הפנים
המשיך להתקדם. חשתי בזעה הקרה על המצח. רעד קל עבר בי. החלפתי
מחסניות. כדורים חיים. ראיתי אבן אחת פוגעת בשלומי. ישר
בפרצוף. והתפוצצתי בתוכי. שנאתי את רעול הפנים באותו הרגע. כל
כך שנאתי אותו. בגלל פישרמן, בגלל שלומי, בגלל יהירותו, ובגלל
שלא היה אמיץ מספיק כדי לגלות את פרצופו. עשיתי צעד אחד קדימה,
ואחר כך עוד אחד. התחלתי לצעוד לעברו, עד שלבסוף רצתי. שמעתי
במעומעם צעקות "חדל!" מאחורי, וצעקות קלושות שאעצור. אבל רעול
הפנים החל לברוח ואני רצתי אחריו אחוז טרוף. הוא פנה לתוך סמטה
ואני אחריו. התנשפתי והאוויר צרב בגרוני. האפוד והנשק הפריעו
לי.
כמעט ללא האטה העלתי את הנשק. הוא היה בין הכוונות. רציתי
לירות. יכולתי לירות. פשוט לא הייתי מסוגל. האצבע פשוט לא לחצה
על ההדק. הוא פנה לתוך סמטה אחרת. התעשתתי והמשכתי בריצה. פניה
אחת ימינה ואחריה פניה שמאלה. דרך ללא מוצא. הוא עמד שם עם
הפנים אל הקיר ואחר כך הסתובב אלי והביט בי בעיניו הקרות.
עמדתי מהופנט. המציאות נדמתה לי כשחזור בהילוך איטי. פתאום הוא
לא נראה כל כך מאיים... יכול להיות שריחמתי עליו? ראיתי אותו
שולח יד לחגורתו. הבחנתי בנצנוץ מתכתי. כמעט באופן מכאני
העבירה הבוהן שלי את הנצרה לבודדת. הוא החזיק בידו אקדח.
יריתי. כך נדמה לי. ועוד פעם. הוא לא. הוא נפל. כדור אחד
בצוואר וכדור שני בחזה. בגדיו נכתמו באדום. שלחתי יד והסרתי את
הכאפיה.
נרתעתי לרגע. הוא לא היה יותר מאש נער בגילי. זה הפחיד אותי.
מה ההבדל בינינו? זה היה יכול להיות גם אני. הכנסתי את הכאפיה
לכיס המכנסיים.
האדמה ספגה לתוכה דם נוסף. זו לא מנת הדם האחרונה, ידעתי. האם
זו אדמה קדושה?

תמונה 4: אוויר

בסופשבוע חזרנו הביתה. ישנתי אצל לילך. הייתי מאושר. בחלום
הופיעו עננים ושמים ושמש וריחות שאחרי הגשם. פישרמן נשאר
בחיים.
נסעתי ביום שבת לבקר אותו בבית החולים. היו שם עוד כמה חבר'ה
והמשפחה שלו. לא קנאתי בהם. לא רציתי לדעת אפילו מה הם
מרגישים. התיישבתי ליד מיטתו. הוא היה מחובר למכשיר הנשמה
ואינפוזיה. "תודה ששמרת עלי", אמרתי לו, "יהיה קשה בלעדיך.
אנחנו מחכים שתחזור."
רציתי להגיד לו שנקמתי, אבל במקום זה שתקתי. הוצאתי את הכאפיה
מהכיס והנחתי בתוך ידו. "אתה תהיה בסדר!"
באותו רגע הרגשתי שלקחתי את חייו של אדם אחד ונתתי אותם לאחר,
שהרגתי אויב כדי שהחבר שלי יחיה... ולך תמצא מי שיתווכח איתי
אם זה היה צודק או מוסרי או אם היתה לי הזכות...
קמתי והלכתי.